כתב רש"י בפתיחת פרשת פרה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. ברש"י משמע קצת שהחוק הוא בבחינת תשובה ודרך התמודדות עם הונאת השטן (יצר הרע) ואומות העולם. אבל כמה מחכמי ישראל ראו בחוקים מעלה על המשפטים, משום שיש בהם עמידה ראויה יותר של האדם לפני אלוקיו. הוא מבטל את דעתו שלו, ועושה מעשיו רק מתוך הרצון למלאות את רצון ד'. הרב דסלר, כמבטא דרך שלימה של רבים וטובים, מתאר מדרגה גבוהה של דבקות בד', שבה כל המצוות נעשות כחוקים. אבל בהגיע לדרגת הדבקות וההתבטלות, מתחילים להרגיש בשאלת 'למה', כאילו אני בא לברר בשכלי את טעמי רצונו ית', למצוא למה אני אסכים עימו כביכול, ויש בזה צל של נתינת ערך להסכמה שלי, שזה מתנגד להתבטלות השלימה.
אלא שלתפיסה זו יש מחיר אמיתי. הרי בלי ספק שאין רצונו של הקב"ה שנעשה את המצוות מתוך עמדה של ציות בעלמא, ויש למצוות מגמה לתקן את האדם, לשפר את אישיותו, ולהעמידו במצב עליון יותר. הדבר הזה מפורש בתורה. ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לאמר, מצוות התורה, חוקיה ומשפטיה, כולם מכוונים להעצמת חיי האדם ותיקונם. גם הכתוב בספר נחמיה מדבר על התורה שקבלנו בסיני, ומזכיר בה משפטים ישרים ותורות אמת.
בוודאי, חלק מן התיקון והשיפור מגיע כתוצאה מהעשייה בלבד, גם אם לא נדע ולא נתבונן בטעמי המצוות. וממילא עשיית המצוות כחוקים, מתוך התבטלות, אין בה חסרון. אבל מסתבר מאד שידיעה רחבה ומעמיקה במהות המצוות ותוכנן, יכולה להעצים את פעולת המצות והשפעתן על החיים. בפרט, שהתורה עצמה טרחה בחלק גדול מן המצוות, וכתבה את טעמיהן, ובפשטות כוונת התורה היתה שנעשה אותן מתוך מודעות למגמה שלהן, המפורשת בתורה. כאשר התורה כותבת שהתפילין הן בבחינת אות וזיכרון, היא בוודאי מתכוונת לפתח מודעות כזו בתוכנו, מודעות שנותנת משמעות למעשה הנחת התפילין. עשייה מתוך התבטלות בלבד, כמעשה גרידא, איננה מספיקה.
מטרה נוספת של המצוות היא לבטא את עולם הערכים של התורה. כאשר האדם נתקל בשאלות בחייו, שאין עליהן מצוות ואיסורים ישירים בתורה, הוא אמור לשאול את עצמו איזו התנהגות מקדמת מטרות קדושות, שהתורה עוסקת בהן בציווים שציוותה. אם האדם מתלבט, למשל, האם להעסיק בביתו יתום או אלמנה, הוא היה יכול להימנע מזה, משום שהעיסוק עם אלה עלול להכשילו דבר יום ביומו עם איסורים, מחמת הפסוק, יתום ואלמנה לא תענון. רק הבנה נכונה, שמטרת התורה במצוות אלה היא להיטיב עם האומללים הללו, ולשפר את מצבם, תביא את האדם להבנה שהשארת האלמנה והיתום בלא מקור פרנסה, היא מנוגדת באופן מהותי לרצון ד' ולמגמת התורה. קיום המצוות כחוקים בעלמא, עלול להשאיר את האדם עם רשימת מעשים שהוא מחויב לעשות חלק מהם, ולהימנע מאחרים, ובלי תפיסת עולם ערכית שממנה ילמד האדם כיצד לנהוג בחיים.
אין לנו אלא ללכת בעניין זה בעקבות הרמב"ם, שביאר בהרחבה שאת המשפטים, המצוות שדעתו של אדם מסכמת עליהן, ראוי לעשות לא רק מפני הציווי, אלא מכח ההזדהות עם הערך שאותו התורה מטפחת. ובהתאמה לזה כתב הרמב"ם באמירה כללית, ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ידיעת כוונת המצוות ומגמתן היא חלק מהותי בעבודת ד', ובעיצוב חיי האדם על פי התורה. גם הרמב"ן, בדברו על מצוות קדושים תהיו, פירשה על ההימנעות מהליכה אחרי תאוות הגוף, משום שגם אם האדם שומר על חוקי התורה, אם אינו נותן ליבו למגמתם, ומקיימם בעשייה בעלמא, הריהו נבל ברשות התורה. זאת משום שיש מגמה למצוות התורה, והאדם נקרא ללכת אחרי התוכן הפנימי של המצוות. ויחד עם זאת, חשוב עד מאד להחזיק את המצוות ולקיימם גם בתורת ציווי ד'. דבר זה חיוני מאד, משום שבלא זה יכול האדם לפרוק מעליו, ח"ו, את עול המצווות שאינו יודע להם טעם, וגם משום שלקיום הציווי עצמו יש ערך עצום, שהיא מצוות מלך מלכי המלכים, וכמו שהביא רש"י על המילים ריח ניחוח שנאמרו בקרבנות, נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. וכמו שראינו שלמדו חז"ל במצוות שופר. מחד, אמרו, למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו. די בציווי ד' לבדו כדי להביא אותנו לקיום המצווה. ומאידך, ירדו חז"ל לעומק משמעות המצווה ותקנו עליה לומר מלכויות, זיכרונות ושופרות, משום שהבינו שזהו התוכן של מצוות שופר. ואיננו מקיימים אותה בבחינת ציווי בעלמא, אלא כדי לבטא מלכויות, זיכרונות ושופרות.
מקורות :
רש"י במדבר י"ט ב', מכתב מאליהו ב' 220, ויקרא י"ח ה', נחמיה ט' י"ב, שמות י"ג ט', כ"ב כ"א, רמב"ם פ"ו משמונה פרקים, רמב"ם פ"ח מהל' מעילה הל"ח, רמב"ן ויקרא י"ט ב', רש"י ויקרא א' ט', גמ' ר"ה ט"ז ע"א.
