מפורסם הוא, שפרה אדומה היא סמל לחוק, למצווה שאין לנו בה תפיסה של טעם, ואנו מבצעים אותה כהיענות לציווי. כלשון חז"ל במדרש, חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות לערער עליה. אנו מקיימים את מצוות פרה אדומה כמעשה שאין לו טעם. עיון קל מלמד שזה לא מדויק. מפורש בתורה שפרה אדומה מיועדת לפעול תוצאה פשוטה, לטהר את טמאי המת. כנראה, עיקר החוקה הוא הדרך שבה הפרה מטהרת. היכולת של הפרה לטהר את הטומאה, היא חוק. לזה אין טעם.
אלא שעיון נוסף מלמד שהתורה מפרשת מהו עניינה של הפרה. הפרה היא חטאת. כך מפורש, וכשנתבונן בדיני עשיית פרה אדומה, אנו נראה איך חלק מדיניה הם דיני קרבן. אמנם זוהי חטאת מיוחדת, שאינה קריבה על המזבח בחצר אוהל מועד, וכמה הלכות בה הן ייחודיות, מזים מדמה של הפרה אל כיוון המקדש, וזה מלמד שבסופו של דבר יש כאן קרבן חטאת, שבא כדי לכפר על החטא.
אם כך, אנו מבינים גם את יסוד התועלת שבפרה. בתפיסתה של תורה, המוות אינו ראוי, והוא לא היה אמור להיות בעולמנו. המוות נמצא מאז החטא, ויש בו ניצחון של הרע. כך כתוב בתורה – ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. חיים זהים לטוב, ומוות זהה לרע. בהמשך הדברים נאמר שם לאדם, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך. לאמר, אם תרצה לדעת מהו טוב ומהו רע, תוכל להתבונן במה שנלווה אליו. לטוב נלווים החיים, ויחד עם המוות תמיד בא הרע.
אם המוות הוא חטא, טומאתו היא אחיזה של החטא באדם שנפגש עם המוות, וטהרתו ע"י קרבן שמכפר על החטא. התורה לא ציוותה, וזה לגמרי מובן, שאדם פרטי שנטמא למת יצטרך להביא פרה אדומה. הציבור מביא את החטאת המכפרת על חטא המוות וטומאתו, והטמא הפרטי נטהר ע"י נגיעה כלשהי עם טהרת החטאת.
ההבנה הזו, העולה מתוך התבוננות, נתבארה בהרחבה ע"י רבי משה הדרשן, שרש"י הביא דבריו בפירוט. הוא מבאר שגזירת המיתה בטלה במתן תורה, וחזרה בגלל חטא העגל, ופרה אדומה היא קרבן כפרה על החטא הזה, שבעקבותיו חזרה ונקנסה המיתה. א"כ, מהי החוקה שבפרה אדומה?
התשובה המורגלת היא, שהחידוש המיוחד בפרה אדומה, היא היותה מטהרת טמאים, ומטמאת טהורים. הלכה ברורה היא, שמי חטאת מטמאים במגע ובמשא, וכל עוסקי הפרה טמאים. זהו דבר מפליא, לכאורה, שהרי המטהר היה אמור להיות טהור, ואיך המטהר – מטמא. זהו מה שעושה אותה לחוקה ולגזירה.
אלא שעדיין לא הגענו אל הנחלה. מצאנו עוד חטאות שהעיסוק בהם מטמא, כמו חטאות יום הכיפורים, וגם חטאת כהן משיח ופר של כהן גדול. אמנם יש הבדלים בין הדינים, ולא כאן המקום לעסוק בהם, אבל ההנחה שהמאמץ לטהר ולכפר חטא גדול יכול לפגוע במשהו במטהר, היא סבירה למדי. איך אומרים העולם, המנקה ארובות אינו יוצא משם נקי, וסביר להניח שהנכנס כדי לטהר טומאת מת, נטמא. כך שלא מספיק ברור על מה נאמר חוקה חקקתי גזירה גזרתי?
נראה שיש כאן דבר גדול. האם הרעיון שאדם יכפר על החטא של המוות, ויטהר את טומאתו, הוא סביר? הדין שפרה מטמאת טהורים, מבוסס על העובדה שהמוות חזק למדי בשליטתו בעולם. אין לנו תכנית פעולה מעשית, שתתמודד עם המוות. האם הקב"ה באמת מחכה שאנחנו נפתור את הבעיה הזו? הרי הוא הבטיח, ודבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם, שיגיע יום שבו בלע המוות לנצח, ומחה ד' אלוקים דמעה על כל פנים, וחרפת עמו יסיר. למדנו א"כ, שאנחנו לא נוכל לתקן את חטאו של המוות, וגם בלעדינו הוא יתוקן. בורא העולם חתם על ההבטחה הזו, ואנו מאמינים ומצפים לקיומה.
מה היא א"כ, תכלית העבודה שלנו בפרה אדומה? מדוע אנו מתאמצים בכל כוחנו לתקן ולטהר חטאים וטומאות שאין לנו כח לעשות זאת, ובכל זאת תיקונם מובטח לעתיד?
התשובה היא, חוקה חקקתי וגזירה גזרתי. תפקידו של אדם להתקיים בעולם חשוך, שהמוות והחטא שוררים ושולטים בו, האדם מצווה לעשות את המעט שבידו. למרות שההשפעה של המאמץ הזה היא מועטת ולא כל כך מורגשת, בכל זאת הקב"ה יצטרף למלאכתנו ויסיים את מפעלנו, ויטהר את העולם כולו מן הרע ותוצאותיו.
