ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ, ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. וברש"י, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו. ובפשטות, כאן ראה יוסף שהצדק עימו ולא עם אחיו, ולכן פעל בהמשך הדברים את כל מה שפעל. וברמב"ן, ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחווים לו, זכר כל החלומות אשר חלם להם, וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת. ולפי דבריו, פעל יוסף מכאן והלאה להגשמת החלומות במלאות. הצד השווה שבשניהם, שהגשמת החלומות היא חלק מרכזי בעניין. ההשגחה העליונה פעלה בשביל להגשים את החלומות ולהעמיד את יוסף כמלך. ולשיטת הרמב"ן יוסף היה מחויב להשלים את מפעלות אלוקים, כדי שהוא יהיה מלך לאחיו.
ולכאורה יש בדבר קושי, שהרי יוסף לא היה מלך בישראל, אלא מושל במצרים. הוא לא היה מלך במצרים, כדברי פרעה, רק הכסא אגדל ממך. ועיקר תפקידו היה לנהל את הממלכה המצרית ולדאוג לניהול המדינה בשנות השבע והרעב. כל שייכותם של בני יעקב למלכות הזו אינו אלא מפני הכורח שלהם לקבל מזון ממצרים. וא"כ, מהי המשמעות של המלוכה הזו לישראל? במדרש עשו עסק גדול מהיחס בין יוסף ויהודה כשני מלכים, ועל הפסוק, כי הנה המלכים נועדו, דרשו, כי הנה המלכים, זה יהודה ויוסף. ולכאורה אין שום יחס בין שתי המלכויות הללו, שהרי מלוכת יהודה היא מלכות יהודית פנימית, ויוסף אינו אלא מושל בעם אחר, והסמכות שלו בישראל אינה אלא לצורך טכני.
ודורשי רשומות מצאו שיש כמה ביטויים יחודיים שחוזרים על עצמם בסיפור יוסף במצרים ובמגילת אסתר. ביוסף נאמר, ויפקד פקידים על הארץ. ויקבצו את כל אוכל. ובאסתר נאמר, ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו, ויקבצו את כל נערה. אצל יוסף כתוב, ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה. ולגבי מרדכי נאמר, ויהי כאמרם אליו יום ויום, ולא שמע אליהם. בפרשת ויגש כתוב, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי. ואסתר אומרת, כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי. במיניו של יוסף למושל במצרים נאמר, ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף. ובאסתר נאמר, ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. הטעם לדמיון הזה בין שני הסיפורים הוא לכאורה פשוט. בשניהם מדובר על בן ישראל שמקבל מעמד מלכותי אצל עם אחר, ותפקידו שם לייצג את ישראל ולדאוג לצרכיהם.
המציאות הזו היא ייחודית מאד. מדובר בתקופות שאין לישראל מלכות, והם נמצאים בגלות תחת ממלכה אחרת. ובכל זאת, כדי לקיים את ישראל במצבי הגלות ייסד הקב"ה דרך מיוחדת להנהגת והצלת ישראל. אחד מישראל מקבל מקום של כבוד במלכות אחרת, ומשם הוא מקבל יכולת וכלים כדי להושיע את ישראל. כך היה אצל יוסף, וכך אצל אסתר.
התפקיד הזה מחייב את הנציג של ישראל להחזיק נאמנות כפולה. מחד, בלי ספק הוא מחויב למלכות שאליה הוא שייך. יוסף מנהל את מצרים בהתאם לצרכי העם, ובהתאם לתפיסת המלכות של פרעה. הסברא נותנת שיוסף כשלעצמו לא היה עושה את תושבי מצרים לעבדים לפרעה, והיה רואה את תפקיד המלכות לספק מזון וחיים לעם. כך גם אסתר נאמנה למלך אחשורוש, ומרדכי כמשנה למלך דואג לצרכי המלכות, ומנהל כראוי את המציאות הכלכלית של המדינה. לזה לכאורה התכוון הפסוק באומרו, וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים. ומאידך, גם יוסף וגם אסתר נשארו נאמנים לאחיהם בשלימות.
הזהות של שליח העם במלכות הזרה, חייב להיות שליחם הנאמן, ושהם עומדים מאחוריו ורואים בו מנהיג לעמו. אסתר מבקשת ממרדכי, לך כנוס את כל היהודים, וצומו עלי. בקשה זו איננה רק בקשה לתפילה, שהרי כבר קודם לכן כבר צמו ישראל על הגזירה. המשמעות היא שאסתר יכולה ללכת לאחשורוש ולפעול את פעולתה, רק כשהעם מזוהה איתה ורואה אותה כשליחה שלו. באופן הזה, יש כאן מלכות מיוחדת, שאוספת את ישראל ומקבצת אותם סביבה.
גם אצל יוסף וגם אצל אסתר, שייכת המלכות הזו לבני רחל. ומשתייך הדבר אל מקומה של רחל, המופיע בנבואת ירמיהו, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו. ולה מבשר ה' את בשורת הגאולה: מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ה', ושבו מארץ אויב.
