בפרשת צו נאמר בתורה איסור כולל, כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד'. גם את החלק שאוכלים הכהנים מן המנחות, אסור להם לאפות אותו חמץ.
בפשטות, הציוויים האלה יוצרים לנו קושי מסוים. אנו מכירים את איסור החמץ מחג המצות. הקשר הישיר בין איסור החמץ ליציאת מצרים ולחג, הוא האופן שבו התרחש נס הגאולה, כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה (שמות יב, לט)'. במילים פשוטות יותר, יש כאן משהו שנועד להזכיר את יציאת מצרים. יציאת מצרים היא רעיון יסודי ומרכזי בתורה, ולכן מצות מצה ואיסור חמץ חמורים כל כך. איך נבין את הקשר בין החמץ לקרבנות? מדוע אסור בהחלט להקטיר חמץ בכל ימות השנה?
השאלה הזו, היא אחת הסיבות שלימדו אותנו חכמי ישראל, שהחמץ הוא סמל ליצר הרע. החידוש הזה מופיע בהרחבה בספר הזוהר ובדברי המקובלים, ומצאנו לו שורש ורמז בגמרא עצמה. בסוגיה בברכות (י"ז ע"א), בין כל נוסחאות התפילה המיוחדות שנהגו חז"ל להתפלל אחרי תפילתם (מעין אלוקי נצור שלנו), נמצא נוסח מעניין: ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. ואם המילים שעבוד מלכויות מובנות מעצמן, המילים שאור שבעיסה מפורשות ע"י רש"י, יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו. כאן מצאנו שהחמץ מבטא ומסמל את יצר הרע. ככל הנראה, למרות שהתורה לא אסרה עלינו לאכול וליהנות מן החמץ בכל ימות השנה, להקטיר אותו על גבי המזבח, אסור.
איך אנו אמורים להבין את הדברים הללו? איך ייתכן שהמזון הראוי והטוב, שאותו אנו אמורים לאכול כל ימות השנה, הוא עצמו סמל לרוע? ומה הקשר בין זכר הנס, שהוא בוודאי הטעם העיקרי של מצות מצה, לבין הטעם הנוסף הזה, שאין לו כל כך קשר לפשוטם של דברים? ובכלל, מה יש בחמץ עצמו, שהוא רע כל כך? אנו אוכלים בשבתות ובחגים קדושים חמץ טעים, טרי וריחני, וחשים באכילתו התעלות וקדושה של שמחת מצווה, ודווקא בפסח החמץ הוא אויב נורא, שצריך לחפש כל שריד שלו כדי לשרפו?
אני חושב שאפשר להבין את העניין באופן כזה. אין שום ספק שהחמץ הוא הלחם הטוב והראוי. כך אומר חוש הטעם שלנו, וגם מערכת העיכול, וככל הנראה אפשר לסמוך עליהם בזה. העניין הוא שהחמץ מבטא את החיים הטבעיים. את הדרך הרגילה והנורמלית בה האדם מפתח את עצמו ואת כליו, וחי בהם את חייו. אין בחמץ עצמו, או בחיים עצמם, שום דבר רע כשלעצמו. אבל עובדה היא, שכל הרוע בעולם, וידוע לנו שיש לרוע הזה נציגות משמעותית למדי, הוא תולדה של המציאות הטבעית. הרשעים הגדולים של ההיסטוריה היו, לא נעים לומר, פשוט בני אדם. איך אנחנו מתמודדים עם האפשרות הזו של הרוע? מה אנו אמורים לעשות כדי לצמצם את הסיכון הזה, לפחות לגבי עצמנו?
חשוב להדגיש, שאנו לא מקבלים גישה פסימית מדי על האדם. כשם שהאנשים הרעים הם בני אדם, גם האנשים הגדולים והטובים של ההיסטוריה, נולדו ומתו כבני אדם. איפה יכולה להופיע התשובה של התורה לשאלת הרוע?
התשובה היא פשוטה. אין שום רע בחמץ או בטבע כשלעצמם. השאלה היחידה אם אנו נותנים לטבע להתפתח לבדו, בספונטניות, בלי שום קריאה של אמונה הנותנת פשר למציאות, או שאנו אוכלים את הלחם לפני השלמתו, ועונים עליו דברים הרבה.
הרוע בחמץ קיים לשבוע אחד בלבד. אנו מתחילים את המחזור השנתי של הדגן החדש בשבוע שלם שאנו עוצרים את התפתחותו. אנו אוכלים אותו לא מוכן, לא בשל לגמרי, וקוראים עליו קריאה של אמונה. בשבוע הזה אנו הופכים את הלחם לסיפור של גאולה.
שבוע ימים אנו עושים, כביכול, שיעורי בית. אנו אוכלים לחם עוני. לחם שאינו משובח ואינו ראוי למזון, ומספרים עליו סיפור מיוחד, סיפור של אמונה וגאולה. בשבוע הזה אנו מתייחסים לטבע הפשטני, הרגיל, זה שאין לא משמעות אמונית, כאל יצר הרע. אנו מחפשים אחריו בחורים ובסדקים, ומשמידים אותו כאילו היה עבודה זרה של ממש. אנו אוסרים כל תערובת שלו, אפילו אחד בכמה אלפים, ולא מוכנים לשמוע על ביטול ברוב או על פשרה.
אבל כל זה איננו קובע את היחס התמידי שלנו לחמץ, ולטבע אותו הוא מייצג. אנו מבינים שהטבע יכול גם לשמש לטוב. אם נשתדל לשמור ולזכור את סיפור הגאולה הכרוך בלחם, החמץ שלנו יהיה מתוקן וראוי.
אף על פי כן, אדם החי בעולמנו, איננו יכול להסתכל על עצמו כמי שתיקן את היצר. לבא לפני ד' במקדש, ולהקטיר חמץ, זוהי העזה גדולה מדי. תמיד אנו צריכים לזכור שהטבע דורש מאמץ כדי לתקנו. בכל עת עלינו לנהוג זהירות עם המציאות הספונטנית.
