בפרשת ויקרא למדנו את עיקרי הדינים של הקרבנות לסוגיהם, עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. פרשת צו, חוזרת על כל אלו, ומוסיפה בכל אחת פרטי דינים, כשכל סוגיה פותחת במילים, זאת תורת העולה, המנחה וכן כולם. כך מפרש רשב"ם – כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא, חוזר וגומר כל דיניהם. לדוגמא, בעניין האשם הוסיפה התורה בפרשת צו את המקום שבו צריכים לשחוט את האשם, את החלקים מן הבהמה העולים למזבח מתוך האשם, ואת הזכאים לאכול מן החלקים שאינם עולים על המזבח.
הפרשיה הפותחת את פ' צו, עסוקה בדיני עולה, כשם שפרשת ויקרא פתחה בקרבן עולה, וזה נראה ברור ומובן. אלא שמאד קשה להבין מדוע הפרטים הנוספים בעניין העולה שייכים אכן לקרבן עולה. בפרשייה הזו, מלמדת אותנו התורה שני דינים, האחד, זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו. והדין השני, הוא דישון המזבח, דהיינו, פינוי הדשן הנותר מן האש בבוקר. התורה חוזרת שוב אל האש פעם ופעמיים, ומצווה אותנו בהדגשה, אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה.
בפשטות הקשר בין עולה לאש התמיד הוא בזה, שאברי העולה נשרפים על המזבח, ומהם יוצאת אש הבוערת זמן רב, ואילו משאר הקרבנות עולים על המזבח רק החלב ומעט אברים פנימיים, ומן הסתם אין בהם כדי לבעור אלא זמן מועט. אבל קשה לחשוב שזהו הקשר, שהרי בוודאי אין מטרת העולה, כדי לספק חומר בערה לאש שתבער על גבי המזבח, ולשם כך אומרת התורה במפורש להוסיף עצים לאש, וא"כ, מהי השייכות של העולה לעניין האש?
בתוך הציווי על הבערת האש תמיד, מוסיפה התורה דין נוסף, וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. רש"י מפרש ומביא מחז"ל, עולת תמיד היא תקדים. בפשטות זהו אינו דין השייך בעולה בדווקא, שהרי קרבן התמיד צריך לקדום לכל עולה אחרת, ומאידך, אין דין להקדים כל עולה לשלמים. חז"ל מלמדים אותנו להכניס לפרשה הזו את קרבן התמיד, אבל לא ברור לנו כל כך איך הופך קרבן התמיד לעיקרה של תורת העולה הכללית. אמת הדבר שקרבן התמיד הוא עולה, אבל האם בתורת העולה עסוקים רק בו?
הרמב"ם, בספר המצוות, מגדיר את המצוה לבנות מקדש, היא שציוונו לבנות בית עבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל. למדנו שהאש הבוערת תמיד מבטאת בחינה יסודית בהגדרת המקדש. בכל שעה ושעה עומדת כנסת ישראל לפני ד' בעבודה, ודבר זה מתבטא ע"י האש הבוערת על המזבח, כביכול בכל שעה אנו מקריבים לפניו קרבנות. עניין זה שורשו בקרבן התמיד, שזה גדרו המדויק, תמיד, בכל יום, מביאים ישראל קרבן עולה לד'. כנאמר בפרשת תצוה, עולת תמיד לדורותיכם פתח אוהל מועד לפני ד', אשר איוועד לכם שמה, לדבר אליך שם. ככל הנראה זוהי ההגדרה היסודית, הקשר שלנו עם ד' איננו מסתפק בעבודה לפניו פעם ביום, או אפילו מספר פעמים ביום, אלא תמיד. לכן מתרחבת מצוות עולת התמיד, למצוות אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה.
יש להוסיף לכך, שכנראה גדרו של כל קרבן עולה, פרטי או ציבורי, הוא עצם העליה על המזבח לעבודה לפני ד'. הקרבנות האחרים, משקפים כל אחד תוכן אחר ומשמעות שונה. אם חטאת ואשם הבאים לכפר על חטאי האדם, ואם שלמים שמטרתו העיקרית, בפשטות, היא לאכול ולשמוח לפני ד'. ואילו קרבן עולה, כשמו כן הוא, עניינו שהוא עולה לד' על המזבח, ובוער שם לפניו. האדם או הציבור המביאים קרבן עולה, מבטאים בזה את עצם רצונם וחובתם לעמוד עמידת עבודה לפני ד'.
אם כנים דברינו, זהו סודה של פרשה זו. תורת העולה היא להעמיד אש תמיד לפני ד'. אנו יודעים שיש מקום מיוחד בעניין הזה לעולת התמיד, היא מייצגת בתמידות, את עבודת העם כולו. אבל כל עולה ועולה מצטרפת לעיקרון הזה, ומבטאת את החובה והרצון של כולנו, לעבוד את ד' ולהעמיד אש עבודה לפניו תמיד.
מצות תרומת הדשן לחלקיה, נכנסת כחלק מפרשה זו, משום שמגמתה היא לפנות את המזבח משיירי האש, ולאפשר לאש החדשה לבעור לפני ד' בעבודת תמיד של ישראל, לפני אלוקיהם.
