בפרשת קרח, משה רבנו מעמיד את אמינותו למבחן אלוקי. בזאת תדעון כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ד' שלחני. ואם בריאה יברא ד' ופצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד'. רש"י מפרש שהנידון כאן מתייחס למינוי של אהרן לכהונה גדולה, בני אהרן לסגני כהונה, ואליצפן לנשיא הקהתי. כל המעשים האלה, מתפרש לפי רש"י, על אותן הכרעות מסוימות שעליהן התלוננו קרח ועדתו. הרמב"ן לעומתו, מפרש, לא ד' שלחני, שלא שלחני להוציא את ישראל ממצרים. כל המעשים האלה, פירושו, כל אשר עשה מיום שאמר לו לך ואשלחך לפרעה. אליבא דהרמב"ן, משה רבנו מעמיד כאן למבחן את כל אמונת התורה. אם כמות כל האדם ימותון אלה, לא ד' שלחני, אין תורה בישראל ולא היה מעמד הר סיני.
דברים אלה, צריכים ביאור, הרי קרח ועדתו מעולם לא ערערו על אמונת התורה כולה. בדבריהם, כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד', מונחת אמונה ברורה בבחירת ישראל ובשכינה השורה עליהם. הקטורת אותה העלו עדת קרח, מיוסדת על דינים שנלמדו מסיני, והיא היתה פנייה לד' וציפייה להתגלותו. מדוע, א"כ, מעלה משה כאן וויכוח על כל שליחותו של משה, ועל אמונת התורה כולה?
מה שנראה לבאר הוא כדלהלן. אמת, קרח לא העלה על דעתו ערעור על נבואתו של משה רבנו. היה ברור לו שמשה נבחר ע"י ה' להוריד תורה לעם. את נאמנותו אישר הקב"ה לפני מעמד הר סיני, באמרו, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם. קרח ועדתו רצו להעיר הערת שולים קטנה, ולדרוש תיקון של פרט קטן. אלא שלא ראוי לדון את מעשיו של קרח ומשמעותם לפי הבנתו וכוונתו שלו עצמו. על קרח רובצת האחריות לתוצאות ולהשלכות של טענותיו. אם אפשר לערער על מעשה אחד של משה, שוב אין גבול לטענותיהם של כופרים. אם משה הרשה לעצמו, חלילה, לבדות מליבו אפילו פרט אחד, שוב כבר אין להבטיח שהוא נאמן, ואי אפשר לומר עליו, בכל ביתי נאמן הוא.
משה מעמיד את קרח מול האמת הגדולה, שהאמונה בתורת ד' כרוכה באמונה שלימה במשה האיש. לקבל את האמונה בד' ובתורתו, בלי האדם שנבחר כדי לשאת את התורה הזו וליתנה אל העם, זוהי דרך בלתי אפשרית. מהטעם הזה כתבו חז"ל שמי שמערער אפילו על פסוק אחד בתורה, שלא אמרו הקב"ה, ומשה מפי עצמו אמרו, אין לו חלק לעולם הבא. הרמב"ם בהקדמתו לפ' חלק, מדגיש, שאין בזה הפרש בין הפסוק, אנכי ד' אלוקיך, לפסוק, בני חם כוש ומצרים. כל זה מפני שהשאלה העומדת לדיון אינה הפסוק המסוים וחשיבותו, אלא הנאמנות העקרונית והמוחלטת של נבואת משה. בסופו של דבר, התורה ניתנה לאדם בן תמותה, והאמונה בו הכרחית לאמונה בד' ובתורה.
העניין הזה חשוב ומשמעותי גם כשעוסקים בחכמי הדורות. כמובן, אין אנו אמורים לחשוב שחכמי התורה לדורותיהם היו נביאים. ההיפך הוא הנכון. מיסודות התושבע"פ, שאיננה מוכרעת ע"פ נבואה. אבל האמון בחכמים ובסמכות הכרעתם הוא מעיקרי האמונה בתורה ובהשראת השכינה בישראל. זוהי משמעות דברי הרמב"ן, שהחולק וממאן בהכרעת הסנהדרין הוא כופר, משום שהשכינה שורה על ישראל דרך הכרעתם של החכמים. הדרך היחידה להחזיק את ברית התורה בישראל ולקיים את הקשר עם הקב"ה לדורות הבאים, הוא ע"י האמונה שהשכינה שורה בבית מדרשנו, ולדורות עולם, השי"ת נקרא מלמד תורה לעמו ישראל, בלשון הווה. מי שמנסה לבסס את אמונתו על חכמת וקדושת הדורות הקודמים, בטענה שחכמי הדור הזה כבר איבדו את הגישה לתורה ולהבנתה, אע"פ שלדעתו הוא מקיים את האמונה בתורה, למעשה הוא מערער ומבטל את המחשבה שהתורה, והשכינה השרויה עימה, נמצאת בקהילות ישראל כיום הזה, ומאפשרת ליהודים לקיים את הקשר עם בוראם. מהסיבה הזו רואה הרמב"ן כהכרחי את העיקרון שלו (בהקדמה לספר המצוות), כי ד' יתן חכמה בכל הימים ובכל הזמנים, לא ימנע טוב להולכים בתמים. התורה ולימודה חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים.
זוהי חומרתו של איסור המחלוקת, הנלמד גם הוא ממעשה קרח ועדתו. גם כשאין החולקים פוגעים בעצם האמונה בד', בתורה שבכתב ושבע"פ, בכל זאת המחלוקת מפוררת את כנסת ישראל. כוחה הרע של המחלוקת איננו רק במידות הרעות הכלולות בה, אלא בכך שהיא מבטלת אחדותה של כנסת ישראל, כאומה הקשורה לד' ועובדת אותו יחדיו.
