אנו מכירים את י"ג מידות של רחמים מפרשת כי תשא, בקשר עם חטא העגל. חז"ל לימדו אותנו להשתמש בהם כדי לעורר רחמים בימי הדין והרחמים, ובהזדמנויות אחרות. גם בפרשת שלח, בנוגע לחטא המרגלים, מזכיר משה את מידותיו של הקב"ה, כדי לבקש סליחה על החטא, אלא שהמידות שהוא מזכיר, אינם י"ג, וחסרות בהן כמה מהמידות שנזכרות בפרשת כי תשא. הרמב"ן בפירושו לתורה עומד על כך, ומתעכב לפרש את הסיבה לחסרון כל מידה ומידה.
משה משמיט את המידות רחום וחנון, מפני שידע משה שהדין מתוח עליהם, ולא ימחול לעולם, לכן ביקש רק אריכות אפיים שלא ימיתם כאיש אחד. הרמב"ן מוסיף ללמד, שגם הגלויות הבאות, באו גם בעקבות חטא המרגלים, כדברי הפסוק, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות. על מידת ואמת שנשמטה מהמידות בפרשת שלח כתב הרמב"ן, שבמידה זו היו ישראל חייבים. הרמב"ן מבאר, שמידת נוצר חסד לאלפים' אינה מתאימה לעורר רחמים בחטא המרגלים, משום שגדר המידה הזו הוא זכירת זכות אבות ועבודתם לפני ד', ומאחר שהאבות היו בוחרים בארץ ישראל מאד, וישראל בזמן ההוא מאסו במתנה הזו, היה בהזכרה זו קטרוג. הרמב"ן מוסיף ומפרש שבתפילת משה לא הוזכרה המילה 'וחטאה', משום שבחטא המרגלים היו ישראל מזידים.
אלא שכל העניין עדיין אינו מבואר כל הצורך. מדוע לא נאמר שגם בחטא העגל לא היה מתאים להזכיר זכות האבות, מפני שהאבות היו נאמנים מאד לד', וישראל החוטאים בעבודה זרה, אינם ראויים ליהנות מזכותם? מפני מה חטא העגל יש בו שוגג, ואילו חטא המרגלים כולו מזיד? מדוע מידת ואמת היא סיבה לחייב בחטא המרגלים, ואילו בחטא העגל היא סיבה לרחם על ישראל ולסלוח להם? ובעיקר צריכים אנו לעיין, מדוע אפשר שיסלח ד' על חטא העגל, ואכן ד' מחל וכיפר על חטא זה, ויום הכיפורים נקבע לדורות כיום מחילה וסליחה, ביום שבו נתכפר חטא העגל, ואילו בחטא המרגלים ידע משה מראש שאין שום אפשרות של סליחה.
אפשר להציע ביאור לסוגיה הזו. חטא העגל נבע, כמבואר בתורה, מכך שבושש משה לחזור מן ההר. משה היה איש הקשר בין ישראל לבין ד', והם השתוקקו לשובו כדי להחזיק ולקיים את הקשר הנפלא עם הקב"ה. משאיחר לשוב לפי חשבונם, סברו שנסגרה בפניהם האפשרות לקשר גלוי עם הקב"ה, ולכן חיפשו דרך חדשה להתקרב לד'. לשם זאת עשו את העגל. זו היתה, כמובן, טעות חמורה, והם סרו בזה מן הדרך הנכונה שהצטוו עליה, אבל לא היה כאן קלקול בעצם הקשר. הרצון שהוביל אותם היה אותו הרצון הקדוש והטוב להיות קרובים לד', ולהיות מונהגים על ידו. במובן הזה, גם בחינות המזיד שהיו בחטא העגל, אינם בבחינת מזיד גמור, ויש בהם צד שגגה. גדר השוגג הוא מי שרצונו הטוב והראוי מביא אותו למעשה לא נכון ולא ראוי.
לעומת זאת, בחטא המרגלים היתה נקודה כלשהי של חוסר אמון בקב"ה, וחוסר רצון לקבל את הטוב שהוא מייעד לנו. המרד של ישראל במתנה ההיא, שעליה מדבר הרמב"ן, הוא בעצם חוסר רצון ללכת לכיוון ולייעוד שהבורא מייעד לנו. מהטעם הזה אומר הרמב"ן שישראל בחטא המרגלים היו מזידים ולא שוגגים, משום שלא היתה כאן טעות בדרכי הביצוע, אלא חוסר נכונות ללכת אל המטרה הנכונה. כך אומר משה לישראל בפרשת דברים: ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ד' אלוקיכם, ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ד' אותנו הוציאנו מארץ מצרים. במילים אחרות, בחטא העגל הקלקול היה ביכולת להוציא לפועל את הטוב, ואילו בחטא המרגלים נפגע עצם האמון הבסיסי של ישראל בד' ובאהבתו אלינו.
זהו פשר דברי הרמב"ן על זכות אבות שאינה יכולה להועיל בחטא המרגלים. המרידה והסירוב לקבל את מה שהובטח בהבטחה האלוקית פוגעת בעצם האמונה בד', שהיא עיקר מעלת האבות, ובה חיו כל ימיהם, לעומת חטא העגל, שלא היתה בו פגיעה בעצם האמונה בד', חיפוש קירבתו וציפיה לטובתו. מידת ואמת, לכאורה עניינה העמידה של הקב"ה בהבטחתו לאדם, אפילו כאשר האדם הפסיד את זכותו בקיום ההבטחה בגלל חטאיו. אבל כאשר חטאו של האדם הוא הסירוב לקבל את הטובה שהובטחה, מידת ואמת אינה יכולה להועיל לו. לכן, אומר הרמב"ן, שלחטא המרגלים לא תתאפשר סליחה, כל עוד לא הושב האמון הקודם על מקומו.
ככל הנראה, גם גלותנו שלנו, מצפה לתיקון העניין הזה, החזרה לאמון באהבת ד' ובטובתו.
