וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם, ובא בכל אוות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלוקיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה'. חלק כחלק יאכלו, לבד ממכריו על האבות. משמעות הדברים הפשוטה היא, שבכל עת שיבא הלוי אל המקדש, יוכל לעבוד עבודה שם, וכמו שמפורש בכתוב, ככל אוות נפשו. מלבד זאת, התורה מזכה את הלוי הבא למקדש, לקבל במתנות האכילה, חלק כחלק עם אחיו הלויים. על כל זה התורה מוסיפה, לבד ממכריו על האבות. והפירוש לכאורה הוא, שהזכויות שהתורה מזכה בפרשה זו את הלוי, אינם פוגעות בזכויות שיש לו בירושה מאבותיו. והכוונה, שאם חילקו את עבודת הלויים למשמרות, הן עוברות בירושה.
אלא שנתבאר בתושבע"פ שכל הלויים נתחלקו ע"י הנביאים לכ"ד משמרות, לכל ימות השנה, ובן לוי שבא שלא במשמרתו אינו יכול לעבוד כלל, וקשה לקבל שנתבטל לגמרי מה שכתוב בתורה. והרמב"ן כתב וז"ל, הפרשה הזו בכהנים בלבד היא, כמו שכתוב חלק כחלק יאכלו, ואין ללויים במקדש אכילה כלל. המתנה היחידה שניתנת ללויים היא מעשר ראשון, והוא ניתן בגבולין, ואינו שייך למקדש כלל. ולדבריו, זהו לכן אין דין בכל אוות נפשו נוהג בלויים, שהרי הפרשה דברה בכהנים ולא בלויים.
וגם בכהנים הנהיגו משמרות, כנאמר בגמ', משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. וכהן שבא שלא בשעת משמרתו, אינו עובד. אבל העמידו חז"ל דין בכל אוות נפשו לגבי כהנים, ברגלים, כמבואר במשנה, בשלושה פרקים בשנה היו כל משמרות שוות.
וכל זה צ"ע מכמה טעמים, קשה לפרש פרשה זו על כהנים ולא על לויים, שהרי מפורש, וכי יבא הלוי, ובהמשך, ככל אחיו הלויים. ובפרשה שלפניה מדובר במפורש על כהנים, וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, וההבדל בין הפרשיות מכריח שכאן מדובר בלויים. ועוד, שהדין המבואר בפסוק, שיכול הלוי, או הכהן, לבא בכל אוות נפשו, אינו מתקיים כי אם ברגלים, ובפשטות אין זה בכל אוות נפשו.
ונראה להציע פירוש אחר, שמנהג היה להביא את המע"ר שניתן ללויים לירושלים, לחלקו ללויים העסוקים בעבודה. ומנהג זה מפורש בדברי הנביא, הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי. והמעיין שם, יתברר לו שהמדובר שם על מעשר הניתן ללוי, שהרי בפסוקים הקודמים נאמר, וטיהר את בני לוי. ואע"פ שלא נאמרה הלכה כזו, להביא מע"ר לירושלים, ומע"ר הוא חולין לגמרי ונאכל בכל מקום, כנראה הנהיגו כך בימים קדמונים, משום שהמעשר נועד כדי לפרנס את הלויים תחת עבודתם במקדש, כלשון הכתוב, ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד. ויש טעם וסברא להביא למקדש את המעשר, אל הלויים העובדים באותם הימים במקדש. ועל המעשר המובא למקדש, נאמר חלק כחלק יאכלו.
ועניין הכתוב שהלוי הבא למקדש יעבוד שם בכל אוות נפשו, לבד ממכריו על האבות, אין הכוונה שכל לוי מגיע לעבודה במקדש בשעת משמרתו, וחוץ מזה, בכל אוות נפשו, כי בזה מידת הדין לוקה, שהרי הלוי הבא שלא בשעת המשמרת, נוטל חלקו של לוי אחר, שהשבוע היא משמרתו. אלא, שהתורה העמידה שתי אפשרויות של חלוקת העבודה. האחת, בכל אוות נפשו, שכל אחד מהלויים יכול להגיע בכל עת, וסמכה התורה שלא יישאר המקדש בשום זמן בלי עובדים. והאפשרות השניה, שיסדרו מנהיגי הציבור סדר של משמרות, וכל לוי יגיע רק במשמרתו. ולפי זה, לבד ממכריו על האבות, מתפרש, חוץ מאשר אם יעמידו משמרות. ועיקר המכוון של אזהרת התורה, שלא יהיה בן לוי שיקפחו אותו מעבודה, ומבחינת המצווה, אין הבדל בין שתי האפשרויות. וכפי הנראה ראו צורך לסדר משמרות, כדי שלא יחסרו עובדים במקדש בכל שעה, וממילא בטל הדין של בכל אוות נפשו.
וכשם שזהו הסדר בלויים, ראו חז"ל לדרוש פרשה זו גם על הכהנים, שגם שם ראוי שלא יקופח אחד מהם, וכפי הנראה גם אצל כהנים היה צורך במשמרות, ושוב אין צורך שיתקיים דין בכל אוות נפשו. אבל גם חז"ל פירשו פרשה זו על הלויים, שהרי אמרו, מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר, ושרת בשם ה' אלוקיו, איזהו שירות שבשם, הוי אומר זה שירה, ועבודת השירה נאמרה רק ללויים.
אלא שרצו חכמים להשאיר קיום כלשהו לכתוב בתורה בכל אוות נפשו, והנהיגו זאת ברגלים אצל כהנים, והטעם, שבכל אופן אין צדק שזמן הרגל יחולק לאחת מהמשמרות, שהרי כמות הקרבנות ברגל היא רבה מכל השנה כולה.
דברים י"ח ו'-ח', רמב"ם פ"ג מהל' כלי המקדש הל"ט, רמב"ן השגות לעשה ל"ו, תענית כ"ז ע"א, סוכה נ"ה ע"ב, מלאכי ג' י', שם ג' ג', במדבר י"ח כ"א, ערכין י"א ע"א.
תרגום –
BS"D
The Division of Labor between Cohens and Levites
"If the Levite comes from any of the settlements throughout Israel where he has been residing, to the place that Hashem has chosen, he may do so whenever he pleases. He may serve in the name of Hashem his God like all his fellow Levites who are there in attendance before Hashem. They shall receive equal shares of the dues, without regard to personal gifts or patrimonies." The simple meaning of the text is that whenever a Levite comes to the Beit Hamikdash, he is vested with the right to work there, as the verse states, "whenever he pleases." Furthermore, the Torah bequeaths gifts to the Levi who comes to the Beit Hamikdash – a portion of certain offerings together with his Levite brothers. The one stipulation in the Torah is, though, "without regard to personal gifts or patrimonies." The meaning, seemingly is that the gifts accorded herein to the Levi do not serve to impair or detract in any form from any inheritance, or ancestral rights he may have. In contradistinction, and the divinely ordained rights notwithstanding, were the Levites' work to be computed into set shifts in the Beit Hamikdash, they would pass down from father to son, excluding a Levi from working as his heart desired.
In tandem with this, oral law teaches that the prophets divided the Levites into 24 different shifts for yearly service, and that a Levite who had come to the Beit Hamikdash at a time other than his ordained shift, was not allowed to serve. With that said, it is hard to accept that what the Torah teaches, namely, that a Levi can serve whenever he wants, has no practical expression in reality. In that vein, The Ramban writes, "this chapter only pertains to Cohanim, like it says, each one eats his individual share, and Levites have no portion for consumption in the temple." The only allotment given to the Levite is ma'aser rishon (the first tithe), which is given to them outside of the temple grounds, and has no formal connection to the Beit Hamikdash whatsoever. Summarily, according to the Ramban, the delineation, "whenever he pleases," has no connection to the Levite, as these verses pertain to the Cohen – and not the Levi.
The priestly class, the Cohanim, also had uniquely appointed shifts, like it states in the Gemorah, "Moshe designated for the people of Israel eight shifts, four from Elazar, and four from Itamar." In similar fashion, a Cohen who came at the wrong time, could not serve. Yet, the festivals were chosen by Chazal as a means of fulfilling the verse, "whenever he pleases," like the Mishna teaches in regard to the Cohanim, "at three times of the year, all of the shifts were equal."
This, though, requires further exploration for a number of reasons. Extrapolating these verses for Cohanim, as opposed to Levites, does not go over easy. The verses state explicitly, "if the Levite comes," and thereafter, "like all his fellow Levites." The verses before that speak explicitly about the Cohanim, "This then shall be the Cohens' due from the people," and the differences between the two sections demonstrates unequivocally that our section is referring to the Levites. Lastly, the provision that both the Cohen, individually, and the Levi, individually can come, "whenever he may please" is not circumscribed in any shape or form to the three festivals, to the exclusion of the rest of the year, which in of itself, would be a violation of the principle of whenever the Cohen or Levi pleases.
Therefore, it would seem fitting to suggest another interpretation. There had been a custom to bring the first tithe given to the Levi to Jerusalem, and divvy it out to the Levites working in the temple. This custom finds explicit expression in the Prophets. "Bring the full tithe into the storehouse, and let there be food in my house." What's noteworthy there is that the tithe being referred to is the one given to the Levite, as it states in the verses prior, and you shall sanctify the children of Levi. Even though such a halacha was never prescribed, namely, to bring the first tithe to Jerusalem, and the first tithe was mundane in every sense of the word, and could be eaten anywhere, it would seem that this was in fact the custom in biblical times, seeing that the first tithe was designated to provide for the Levites in exchange for the work they carried out in the Beit Hamikdash, as the verse states: "And to the Levites I hereby give all the tithes in Israel as their share in return for the services that they perform, the services of the Tent of Meeting." There is thus a rationale for bringing the tithes to the Beit Hamikdash, to the Levites serving there. As for the tithes brought to the Beit Hamikdash it states, "each shall eat his individual portion."
The fact that the Levite coming to the temple should serve "whenever he pleases.. without regard to personal gifts or patrimonies," does not mean that the Levite should be able to come both during his individual shift and whenever he wants, because ipso facto, a Levite who comes whenever he wants would be eating the portion of another Levite from his own shift. The modus operandi here is different altogether; the raison d'être was that the temple not be idle, and that Levites serve; one mode would have been that Levites could come volitionally, but the more practical one was that every Levite should have his own shift, conjuring a greater closeness to the service. That notwithstanding, the fulfillment of the Torah verse can be found in the collective responsibility and reciprocity, wherein every Levi serving would receive a share in the collectives tithes which were brought to him by virtue of his service on behalf of the public good, to honor the name of Hashem.
