ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר. וברש"י, על כרחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב, אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשיו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות. ותאמר אם כן, גדול צער העיבור, למה זה אנכי, מתאווה ומתפללת על הריון.
בשפת הדיבור שלנו הפועל התרוצצות נאמר על ריבוי ריצות, כפי הנראה בעקבות פירוש רש"י כאן, שהתפרסם עד מאד. ומכאן כשאנו שומעים את מילות הפסוק, ויתרוצצו הבנים בקרבה, נשמע לנו שאכן מדובר כאן על ריצות. אבל חייבים אנחנו להודות, שרש"י עצמו אינו מציע כאן פשוטה של תורה במובן המלא של המושג, שהרי הוא מתחיל דבריו באמירה, על כרחך המקרא הזה אומר דרשני. ואין לנו הבנה ברורה אם לפנינו דרש או פשט. רש"י מזכיר רציצה, וכשהוא מזכיר לשון ריצה הוא אומר, רבותינו דרשוהו, ומכאן שאין זו פשוטה של המילה, לשיטתו. דברי רש"י קשים להבנה גם בפירוש המילים, א"כ למה זה אנכי, שכתב, אם כן, גדול צער העיבור, למה זה אנכי, מתאווה ומתפללת על הריון. ובפשטות קשה לחשוב שמפני צער העיבור היתה מעדיפה לוותר עליו. ודרך הנשים להסכים לסבול צער גדול כדי להרות וללדת. גם לא נתבאר מה היתה התשובה שקבלה רבקה מלפני ה', שני גויים בבטנך. ככל ההערות הללו העיר גם בעל האור החיים בביאורו כאן.
ונראה שהביאור הפשוט במילה ויתרוצצו הוא כתרגום אונקלוס, ודחקין בניא במעהא, והמובן הוא שהיה נראה לה שהעובר שבמעיה נדחק ונמעך, והוא עתיד למות ולא לשרוד. ותאמר אם כן למה זה אנכי, משום שהכל מודים שאין שום טעם להריון המסתיים במות העובר, כמו שאנו מתפללים, שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה. על זה השיבו לה מן משמים, שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך יפרדו. יש ברחמך שני עוברים, ולכן הם דחוקים וצפופים כל כך. אבל אל תחששי שעלולים העוברים להינזק ולמות. הם עתידים להיוולד בשלימות ולצמוח לשני עמים גדולים ומשמעותיים, שעתידים להיאבק ביניהם לשנים ארוכות ולדורות רבים. ולאום מלאום יאמץ.
ודברי חז"ל במדרשם, שרש"י הביאם כאן, אף אם אינם שייכים לביאור פשוטם של פסוקים, יש בהם גילויים נפלאים והבנות גדולות בעומק פשוטי התורה. שהרי בוודאי לא נתכוונה הנבואה הזו להרגיע חששה של רבקה לבד, ובוודאי הבאת הדברים בתורה, בבחינת נבואה שהוצרכה לדורות, באה ללמד אותנו גדולות ונצורות על היחס בין יעקב לעשיו. וראשית דבר, למדנו כאן ששורש המלחמה הגדולה הזו איננו במקרים שקרו לשני האחים הללו בחייהם, או לשני העמים הללו בתולדותיהם, אלא בשורש הווייתם, מעיקר יצירתם, לפני שיצאו לאוויר העולם. ועל זה הביא רש"י שמצד עצם תכונותיהם של שני הבנים, זה נמשך לעבודת ה' וללימוד התורה, וזה לבתי עבודה זרה. ואין בזה סתירה לאחריותו של האדם על מעשיו, ולכך שגם לתכונותיו של עשיו יכול להיות תפקיד ומשמעות חיוביים, אבל סוד הכוונה העליונה בבריאתם מתגלה כאן, שהקב"ה הכין את הדרך למאבק הגדול של ימי עולם בין ישראל לעשיו. וכאשר אמרו רז"ל על המאבק בין יעקב לאיש שפגש בלילה, שהעלו אבק עד כסא הכבוד, והמשמעות בוודאי שהמלחמה הזו אינה דבר צדדי, אלא היא ממלאת את כל המציאות האנושית, עד המגמה האלוקית, שהיא כסא הכבוד, ולא עד בכלל.
וכשאמרו שהיו יעקב ועשיו מריבים על נחלת שני עולמים, באו לגלות שאע"פ שעיקר עניינם של ישראל הוא העולם הבא, ובעוה"ז כוחו של עשיו גדול, מ"מ עיקר המריבה שביניהם היא על נחלת שני עולמים. העולם הזה והעולם הבא אינם שני עולמות נפרדים זה מזה, אלא הם שני צדדים של אותו המטבע. מכאן נובעת השנאה הגדולה של עשיו ליעקב, משום שבמעמקי הלב כולם יודעים שאין פשרה אפשרית במאבק הזה. התוכן האמיתי של העולם הזה הוא בשביל ישראל ובשביל התורה, כאשר דרשו רז"ל, בתחילת התורה, בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. ותוכן הדברים, שאין שום מקום להעמיד את החיים בעולם הזה, בלי הקדושה והייעוד, שהם אלה שיוצרים תכלית ותוכן לפעולות האדם, ועליהם נעמד החיבור בין בני האדם, שבלעדיו הקיום האנושי כולו אינו אלא גחמה עלובה בלבד. כאשר הודה עשיו בעצמו, הנה אנכי הולך למות. וחז"ל במדרשם אמרו על זה, אברהם מת, ורוח הקודש אומרת, אל תבכו למת, בכה בכו להולך. וסוד דבריהם, הרי באותה שעה, כפי שלימדונו המדרשים, נסתלק אברהם, והיו הכל עסוקים בהספדו של נשיא אלוקים. ועשיו היה אז נער צעיר שחייו ועתידו לפניו. ובכל זאת אמרו חז"ל, שאין לבכות על מי שחי חיי טעם, תוכן ומשמעות, ולאחר מכן מת והלך לעולמו, אלא על מי שהמוות מצליח לבטל את משמעות חייו עוד לפני מותו, ומצעירותו הוא בבחינת הולך למות.
מקורות:
בראשית כ"ה כ"ב-כ"ג וברש"י ואונקלוס שם, חולין צ"א ע"א, רש"י בראשית א' א', בראשית כ"ה ל"ב, מדרש תנחומא הקדום תולדות סי' ד', ירמיהו כ"ב י'.
תולדות – Children Stirred From Within
"And the babies stirred inside of her, and she said, 'If so, why me?' and she went to seek out Hashem. And Hashem said to her, two nations are in your womb, and two nations will diverge from within you, and one nation will prevail over the other, and the older will serve the younger." Rashi shares, "This verse is baffling, for it states they ran within her, and then, 'If so, why me?' Our sages interpreted that stirring is in essence, 'running around.' When she would pass by the house of learning of Shem and Ever, Yaakov would run, and stir to leave – and when she passed by a house of idol worship, Eisav would do the same. Alternatively, another interpretation is, they tried to fend with each other, fighting to inherit two different worlds. And she said, if the pain of pregnancy is so great, 'Then, why me?' and thus she yearned for a healthy pregnancy and prayed for it.
Rashi, it is clear, grappled with these questions. Was Hashem's answer, namely, that two nations were within her, an apt response to her suffering? Did it mitigate it in any way, besides explaining the nature of her pain? And likewise, why did Rivka say, "If so, then why me?" So many women see the pains of pregnancy as something they must endure, and one can not conceive that Rivka would have wanted to lose the pregnancy in exchange for the cessation of the pain.
It would seem that the most suitable answer, thus, in light of Rashi conceding the difficulty of the verse, is that which Onkelos shared. Rivka was afraid she herself would lose the pregnancy. The children were literally at each other's throat, creating huge pressure in utero. She thought that the fetus was getting squashed, and could not survive. To this Hashem responds that "No, there are two children, nations within you. They will survive, and you have no reason to fear. But no, they will lock horns with each other, and symbolize two different worlds, and world views.
This understanding helps us understand what happens later. Essentially, the world to come and this world are two sides of the same coin. Yaakov represented the fusion of the two. Eisav excelled in one, the mores and habits of this world, but when he responded to Avraham's death by saying to Yaakov, "I am destined to die, why do I need the firstborn rights?" he failed to cling to the eternal value of life itself. By severing the connection between this world and the next, Eisav essentially forfeited his rights to the firstborn rights, espousing that he was not the one who could fulfill the mission of conjoining the two.
