ועשית שנים כרובים זהב, מקשה תעשה אותם, משני קצות הכפורת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה, וכרוב אחד מקצה מזה. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים. הכפורת היא כיסויו של הארון, שבתוכו נמצאים הלוחות. חלק מן הכיסוי, הם הכרובים, העומדים על הארון, כשפניהם מכוונים אל הכפורת מחד, ואיש אל אחיו מאידך. אין ספק שמציאות הכרובים מעוררת אותנו לחשוב על משמעותם.
הרמב"ם כתב כך: הדעה במציאות המלאכים נספחת לדעה במציאות ה', ובכך תתקיים הנבואה והתורה, ולחיזוק הדעה ביסוד הזה, ציווה ית' לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לבסס מציאות המלאכים בדעת ההמון, שהיא השקפה אמיתית, שניה לדעה במציאות ה', והוא המקור לנבואה ולתורה, ומבטל עבודה זרה. המשמעות, שפעולת ה' בעולם, עם היותו נבדל מכל תכונה, ניתנת להבנה רק ע"י מציאות שליחים לפעולה האלוקית. גם אפשרות הנבואה, שהיא התגלות אלוקית הנתפסת בדעת האדם, מחייבת שיהיו שליחים שיתרגמו ויתאימו את ההשגה לדעה האנושית.
ומוסיף הרמב"ם לבאר, ואילו הייתה צורה אחת כלומר: צורת כרוב אחד, היה בכך מקום הטעיה, והיו מדמים כי הצורה הזו (הוא) האלוה הנעבד. וכיון שנעשו שני כרובים, עם האמירה בפירוש, ה' אלוקינו ה' אחד,, נתקיימה השרשת ההשקפה במציאות המלאכים ושהם רבים, והבטחנו שלא יטעו בהם שהם אלוה, כי האלוה אחד, והוא ברא את הריבוי הזה. הכרובים הם שניים, כדי להראות שיש ייצורים שיש להם תפקיד בקודש, ואינם אחד, ורק ה' בעצמו אחד לגמרי.
אמנם משמעות דברי חז"ל, לכאורה, שהכרובים באים לבטא את היחס בין הקב"ה לישראל, כמו שאמרו, בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן, ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה. ועל עיקר צורתם אמרו, כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר פניהם איש אל אחיו, וחד אמר פניהם לבית, ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב, ופניהם לבית? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. מבואר בדבריהם, שעמידת הכרובים מורה על היחס בין ישראל לקונם, ומשמעות הדברים שהכרובים הם ציור לקב"ה ולכנסת ישראל. וכך הוא לשונו של מוהר"ח מוולוז'ין, וידוע שהכרובים, הא' רמז עליו ית"ש, והשני על ישראל סגולתו.
וכך נראה גם מדברי חז"ל במכילתא, הובאו ברש"י עה"פ, לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב, לא תעשו לכם. ואלו דברי חז"ל שם, אלוהי כסף – בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד איתי, שלא יהיו של כסף, שאם שיניתם לעשותן של כסף, הרי הן לפני כאלוהות. ואלוהי זהב – בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבע, הרי הן לפני כאלוהי זהב. לא תעשו לכם – לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם. ומשמעות הדברים שההיתר היחידי לעשות כרובים, הוא כציווי ה', וכל שינוי מצורת המצווה יש בו מאיסור עבודה זרה, אע"פ שאיננו מתכוין לאלוהים אחרים, ח"ו. והטעם לכאורה הוא, שהכרובים נועדו להיות ציור ללמד על אהבת ה' לישראל, ואין שום רשות לעשות כן מחוץ לחיוב שציוונו ה'. וכל שמשנה מן הציווי עובר בזה על איסור עבודה זרה.
ואם זוהי משמעות הכרובים, אפשר להבין מדוע הם מצטרפים לארון וללוחות שבתוכו. ובבית שני שלא היו לוחות, לא היה ארון, כמובן, וגם כפורת לא היתה. רק ברית התורה היא עניינם של הכרובים, וכמו שכתוב בפסוק, אל הכפורת יהיו פני הכרובים. הכרובים מתבוננים אל הכפורת, ואל הלוחות שתחתיה, ומשם שואבים כח להביט איש אל אחיו באהבה שלימה. זהו גם ביאור העניין, שקול ה' נשמע מבין הכרובים, ככתוב, ונועדתי לך שם, ודברתי איתך מעל הכפורת, מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות. החיבור בין הקב"ה לישראל מוליד את דברי ה' למשה, שהם התורה שבידינו.
ודע, שבנביאים מצאנו במקומות רבים שמדובר על הקשר בין ה' לישראל בבחינת נישואין, ובתורה עצמה לא מצאנו כזאת, והקב"ה נתפס כאב לבנים, ככתוב, הלא הוא אביך קונך. קשר שעיקרו הדאגה של האב לבן. ומלך לעמו, ככתוב, ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, שבו נוספה גם המחויבות של העם לציית להוראות המלך. וכאדון ועבדיו, שנא', כי עבדי הם. קשר שעיקרו הוא שעבודם של העבדים. ואילו קשר של נישואין עיקרו הוא האהבה והשמחה של זה בזו וזו בזה. שורשו של קשר זה הוא בכרובים, שמביטים זה אל זה באהבה. ומכאן דרשו רז"ל לראות בכרובים חיבת זכר ונקיבה.
מקורות:
שמות כ"ה י"ח-כ', מורה הנבוכים ח"ג פמ"ה, יומא נ"ד ע"א, בבא בתרא צ"ט ע"א, דברי הימים ב' ג' י"ג, נפש החיים שער א' פ"ח, שמות כ' כ' וברש"י שם מהמכילתא, שמות כ"ה כ"ב, דברים ל"ב ו', שם ל"ג ה', ויקרא כ"ה מ"ב.
