קבלו חז"ל שזמן הקרבת מנחת העומר הוא בט"ז בניסן, והמילים ממחרת השבת, מתפרשות, ממחרת יום טוב של פסח, המכונה גם הוא שבת. מהבנה זו יוצא גם זמן ספירת העומר והקרבת שתי הלחם, וחג השבועות. לעומתם עמדו המינים, שכפרו בתושבע"פ, ולא קבלו את המסורת שהיתה בידי חז"ל. הם ביארו את המילים ממחרת השבת כפשוטם, ולדעתם קציר העומר הוא במוצאי שבת שבתוך הפסח, משם מתחילים ימי הספירה, ועל פיהם נקבע חג השבועות.
למרות שזוהי המסורת של חז"ל מסיני, טרחו רבותינו להביא כמה דרשות המחזקות את המסורת, מול עמדתם של הבייתוסים. דף גמרא מלא בברייתות של דרשות המבססות את עמדת חז"ל. דעת לנבון נקל, שרוב הדרשות לא נועדו להכריע את הדיון, ולחסום את פיהם של הכופרים. הדרשות עצמם אינם מוכרחות, ויכול אדם, אם ירצה, לדחות אותן. מהו העניין בדרשות אלה?
עה"פ, עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, דרשו, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה. אמנם הרמב"ם הביא דרשה זו בנוסח אחר. כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו, שנאמר, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה זו תורה שבכתב, ומצוה זו פירושה, וציוונו לעשות התורה על פי המצווה. ומצוה זו היא הנקראת תושבע"פ. הרמב"ם מבאר את חז"ל, ומלמדנו שתושבע"פ אינה עומדת בפני עצמה, אלא כפירוש לתושב"כ. המעיין בתורה שבכתב ימצא שהתושבע"פ עולה מתוך התושב"כ עצמה.
וכתב עוד הרמב"ם, שגם הדברים שידעו חז"ל בקבלה מסיני, טרחו למצוא להם דרשות, ובלשונו, כדי להראות חכמת הכתוב. ונראה שהכוונה היא שהתורה שבע"פ כולה עולה מתוך התורה שבכתב, וראוי ונכון לחפש ולהראות איך הכתוב מורה על כל מעמקי התורה. וזהו עניין הדרשות, שכולן מלמדות על דקויות התורה שבכתב, ואיך מהן יוצאות ההלכות של תושבע"פ.
וכשהביאו חז"ל כמה דרשות ללמוד שקציר העומר חל ממחרת יו"ט ראשון של חג המצות, כוונתם להראות איך ענייני התורה מחייבים ודורשים שכן יהיה הדין. ויש מקום למעיין להביא את כל הדרשות, זו אחר זו, ולתור ולחפש איזה עניין ממהות מצוות התורה מגלה כל דרשה, ובאיזה אופן היא מגיעה למסקנה שממחרת השבת מתפרש על יו"ט של פסח. כאן נעשה זאת על דרשה אחת.
וכך אמרו, אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, מה להלן רגל ותחילת רגל, אף כאן רגל ותחילת רגל. אין צריך לומר שאין זו דרשה מוכרחת, ויכול החולק לומר שאין כן הדברים, והעומר יכול להיקרב גם אחרי החג כולו. אמנם גילו כאן חז"ל דבר גדול ומשמעותי מאד.
שלושת הרגלים הם מערכת אחת, שחוזרת בתורה שלוש פעמים. שניים מתוכם בנויים ומיוסדים על שלבים בהתפתחות התבואה, חג הקציר וחג האסיף. ולשניים מתוכם יש משמעות היסטורית-אמונית, חג המצות וחג הסוכות. אמנם בולט חג הסוכות בזה שכולו מיוסד על שני צדדים, הוא חג האסיף, שבו היהודי שמח במתנת ה' ובשפע האלוקי שזכה לו, והוא מזכיר את שמירת ה' על ישראל במדבר, למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. לעומתו של חג הסכות, חג המצות, כפי שהוא מופיע בתושב"כ, יש בו רק היבט היסטורי-אמוני, יציאת מצרים, וחג השבועות יש בו רק היבט חקלאי, חג הקציר.
באה תושבע"פ, בפירושה למילים ממחרת השבת, מחרת יום טוב, ונתנה היבט היסטורי אמוני לחג השבועות, מתן תורה, והיא גם הוסיפה היבט חקלאי לחג המצות, וקשרה את קרבן העומר, שהוא קרבן הודאה לה' לכבוד תחילת הקציר, לחג המצות.
באופן הזה נצטרפו כל הרגלים למערכת אחת, שלושתם מבטאים אירועים גדולים בהיווצרות של עם ישראל ובהתקשרות שלו לה', ושלושתם גם משקפים שלבים במהלך החקלאי של השנה, שבהם צריך היהודי לגשת אל אלוקיו ולהודות לו על השפע הגשמי שבו תלויים חייו.
וזהו תוכן הדרשה שדרשו חז"ל, שכמו שזמן שתי הלחם הוא ברגל ובתחילת רגל, שהרי החג הוא חג הקציר, והוא נקרא בתורה, ביכורי קציר חיטים. כך גם חג המצות הוא החג על יציאת מצרים, אבל הוא גם חג הקציר במקצת, שהרי קרבן העומר קרב ברגל ובתחילת הרגל.
מקורות:
ויקרא כ"ג י"א, מנחות ס"ה ע"א – ס"ו ע"א, שמות כ"ד י"ב, ברכות ה' ע"א, הקדמת הרמב"ם לס' משנה תורה, ספר המצוות להרמב"ם שורש שני, שמות כ"ג י"ד-ט"ז, שם ל"ד י"ח וכ"ב, דברים ט"ז א'-י"ז, ויקרא כ"ג מ"ג.
