ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו, בעמדו לפניך על הר סיני, ושני לוחות הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. אלו דיבורי שבח למשה רבנו, שזכה להיות עבד נאמן לד', ולהוריד את לוחות הברית, ובהם נמצאת, בין עשרת הדברות, מצוות השבת. בהשקפה ראשונה יש כאן פלא, שהרי הברכה הזו היא ברכה על קדושת היום, ועיקרה דברי שבח במעלת השבת. מה עניין בשבחו של משה בתוך ברכה על קדושת השבת?
ויש ליישב קצת שאלה זו, שכשמשבחים את משה בכך שזכה להוריד את הלוחות לישראל ועליהם כתובה מצוות השבת, יש בזה שבח גדול לשבת. דוגמה לדבר, אמרו חז"ל על מגילת רות, מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. מאידך, מבואר במגילה עצמה, שמגמתה היא לספר את ייחוסו וחשיבותו של דוד המלך. כמובן, אין בכך קושיה, שהרי בכך שרות והתנהגותה במידת החסד הם שבח לדוד, בזה גופא יש לראות שבח גדול למידת החסד שבה משבחים את דוד. באותו האופן, אם שבחו של משה הוא בכך שהוריד לישראל את מצוות השבת, יש בכך שבח גדול לשבת, שבה משבחים את משה. אמנם אין לכחד שתשובה זו דחוקה היא במקצת. מדוע יש לשבח את השבת בעקיפין?
וחפצים אנו גם להבין את מהלך דברי הברכה. מהו עניין כליל התפארת שקיבל משה בראשו, שלא מצאנו לו זכר במקרא או בחז"ל? ומהו היחס בין נאמנותו של משה לקבלת הלוחות? ובדברי האר"י מצאנו פתח להבנת עניין כליל התפארת שזכה לו משה, ויש ללמוד ממנו ביאור עמוק בנוסח התפילה.
אמרו בגמ', בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיוון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום. ועוד שם בגמ', וכולן זכה משה ונטלם. וביאר האר"י, שהכתרים הללו, הנמצאים אצל משה, הם כליל התפארת שנזכר כאן. וי"ל, ששלימות מתן תורה שאבדה לישראל בחטאם, היא בחינת הכתרים של נעשה ונשמע, נשארה אצל משה רבנו. וכן בדין, שהרי לו לא היה שום חלק בחטא העגל. לפי זה ניתן להבין בפשטות שמשה זכה להוריד הלוחות בגלל שהוא עצמו היה בבחינת נעשה ונשמע לגמרי.
לפי זה אפשר להבין את נוסח התפילה. משה היה עבד נאמן לה', ומכח נאמנותו השלימה, שלא נפגעה אצלו קבלת העול השלימה, זכה לכליל תפארת על ראשו, מבחינת הכתרים של נעשה ונשמע.
והוסיף האר"י ללמדנו, שהכתרים הללו, אף שאבדו לישראל, מכל מקום משהו נותר מהם בשבת, וזוהי בחינת נשמה יתירה שזכינו לה. ואמרו בגמ', שבת אחד משישים לעוה"ב, העולם הבא בוודאי מאיר בהארה של נעשה ונשמע, שהרי כל המחיצה הנמצאת בעולמנו בין רצונו של האדם לעשות את הטוב בעיני ה' ובין הביצוע, הוא מכוחו של היצר, וליצר הזה אין שום מקום ותפיסה בעוה"ב. בשבת משהו מאחיזת היצר מתרופף מעט, ותחושה של קרבת ה' וניצחון על היצר מופיעה בנפשות ישראל.
ויש להוסיף ולומר, שכל אחת מהדברות שמשה הוריד בלוחות הברית, מוכרח להיות שהוא זכה לזה בעצמו בשלימות. אם חלילה, משה לא היה מתוקן לגמרי במצוות כיבוד אב ואם, לא היה יכול להוריד את הדיבר הזה אלינו. וכיוון שהשבת בולטת בין הדברות בזה שהיא איננה רק מצווה, אלא יש בה צד של מתנה, של שלימות שירשנו וקבלנו, מוכרח להיות שמשה זכה לשלימות הזו לפי ערכו.
וזהו פירוש דברי הברכה. ראוי שישמח משה במעלתו, שהוא נאמן לה' בלא סייג, וכתר נעשה ונשמע על ראשו. מכח זה הוריד את מצוות השבת לעולמנו, וזיכה את ישראל כולם במשהו מבחינת הכתרים. ועניין השבת הוא הארה של העוה"ב, שיש בה תיקון היצר, וחזרה למצב של נעשה ונשמע.
ונראה עוד לפרש את עניין השמחה המוזכר כאן. שם בגמ', הוסיפו ואמרו, עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר, ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, שמחה שמעולם על ראשם. הרי שחז"ל הגדירו את הכתרים כשמחה שעל הראש, ולכאורה הוא משום שהשגת הוודאות בקרבת ה' וההליכה אחריו, היא שמחה גדולה לנפש. ואולי לכן נאמר גם לגבי משה, ישמח משה במתנת חלקו, שהיותו דבוק בבחינת נעשה ונשמע מביאה שמחה גדולה בנפשו.
מקורות:
תפילת שחרית של שבת, מדרש רבה רות ב' י"ד, שער הכוונות כוונת מזמור שיר ליום השבת, שבת פ"ח ע"א, ברכות נ"ז ע"ב, ישעיהו ל"ה י'.
