ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו. כליל תפארת בראשו נתת לו, ושני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת. וכן כתוב בתורתך, ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. משפטים אלה, הפותחים את ברכת קדושת היום בשחרית לשבת, מעוררים קושי בולט. אנו מדברים על הורדת הלוחות ע"י משה, שעליהם כתובה מצוות השבת. אמנם כשאנו מצטטים פסוק, איננו מביאים את הפסוק הכתוב על הלוחות, אלא פסוק הכתוב בפ' כי תשא. מדוע?
אחד מן החברים, אינני זוכר מי הוא, הציע ליישב שאלה זו כך. מעשה הורדת הלוחות מסופר בתורה בפרשת כי תשא, עם תום ארבעים היום שבהם היה משה על ההר, ככתוב, וייתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני, שני לוחות העדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלוקים. ושם בסמוך, לפני הורדת הלוחות, כתוב הפסוק המדבר בשמירת השבת, שאותו אנו מצטטים בתפילה. ואולי זו הסיבה שאנו מזכירים את הפסוק הזה ביחד עם סיפור הורדת הלוחות.
ולדעתי, אין בדברים אלה ארוכה לשאלתנו. ראשית, הקשר בין שבת המוזכרת בעשרת הדברות להורדת הלוחות גדול בהרבה מאשר הפסוק הכתוב בתורה בסמוך לנתינת הלוחות, שהרי הדברות עצמם נכתבו על הלוחות. ועוד, שמנוסח התפילה אין נראה שהמנסחים התכוונו לפסוק הכתוב בכי תשא, המספר על נתינת הלוחות למשה. שהרי נקטו לשון הורדה ובפסוק נכתב נתינה. בפסוק כתוב לוחות אבן, ונוסח התפילה מדבר על לוחות אבנים, בלשון רבים.
ונראה לומר, שכל עניין הלוחות שהוזכרו כאן בנוסח התפילה, ועניין השבת המוזכר בהם, נועד להביא את עניין הברית המונח בשבת. וכך כלל זה בידך, הלוחות ניתנו בברית, ושמם הוא לוחות הברית, ובגללם נקרא הארון – ארון הברית. ומזה עלינו לדעת, שכל הכתוב על הלוחות ניתן בברית.
ועניין הלוחות הוא שהם מסמך אלוקי, שנכתב על ידי הקב"ה, ככתוב, והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלוחות, וכשהוא נמצא בידינו הוא מעיד על בחירתו בנו, ועל חפצו מאיתנו שנלך בדרכי תורתו. וכשנשברו הלוחות הראשונים, נעשו הלוחות השניים ע"י משה, ורק הכתב היה מכתב אלוקים, ככתוב, ויאמר ה' אל משה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשנים אשר שברת. אבל לעולם כל עניינם של הלוחות שהם חפץ אלוקי שבורא העולם שלח אלינו. זוהי הסיבה שכשבנו את הבית השני, עשו מחדש את כל הכלים, ורק ארון ולוחות לא עשו, והם היו חסרים שם. וזאת משום שכל ערכם של הלוחות היא שהם נעשו ע"י ה', או נכתבו על ידו. לוחות מעשה אדם אין להם שום משמעות.
וכיון שמהות עניין הלוחות היא דבר ה' שנשלח לישראל, כל המצוות שנכתבו על הלוחות ניתנו בברית. ונראה שזו כוונת נוסח הברכה בהזכרת הורדת הלוחות ע"י משה, כדי להעמיד את עניין השבת כחלק מברית הלוחות. ולכן מזכירים אח"כ את הפסוק בפרשת כי תשא, משום ששם נאמר במפורש שהשבת היא ברית עולם בין ה' וישראל. אבל בפסוקים הכתובים על הלוחות לא נזכר עניין הברית.
ונראה עוד, שהשבת היא ביסודה יומו של הקב"ה, ואינה שייכת לבני אדם, שהרי השבת מייצגת את מבטו של ה' על תוכנית הבריאה כולה. ושייכות השבת לישראל מיוסדת רק על הברית הכרותה ביניהם, ועל האהבה והקשר ביניהם. ובזה יתפרש המשך הברכה, ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים.
ויש בנותן טעם להעתיק כאן את דברי הגר"א בספר אדרת אליהו, על הפסוק, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך, ואלו דבריו: שלשה דברים נתן לישראל, מנוחה, נחלה, מתנה. וכן הוא בתפלת שבת, ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים. וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. דג' בריתות נתן הקב״ה לישראל, ברית התורה, וברית ע״ז, וברית מילה. ולכן אמר ולא נתתו לגויי הארצות זו ברית תורה, ולא הנחלתו לעובדי פסילים זו ברית ע״ז, לא ישכנו ערלים זו ברית מילה. ומשמעות דבריו, שהמקדש, שעליו מדבר הפסוק, והשבת, שעליה מדברת התפילה, עסוקים בשלושה ממדים של ברית, התורה, איסור עבו"ז, והמילה.
מקורות:
נוסח תפילת שחרית של שבת, שמות ל"א י"ז-י"ח, שם ל"ב ט"ז, שם ל"ד א', דברים י"ב ט' ובאדרת אליהו שם.
