הבאנו למעלה את דברי הגר"א, על הפסוק, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך, ואלו דבריו: שלשה דברים נתן לישראל, מנוחה, נחלה, מתנה. וכן הוא בתפלת שבת, ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים. וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. דג' בריתות נתן הקב״ה לישראל, ברית התורה, וברית ע״ז, וברית מילה. ולכן אמר ולא נתתו לגויי הארצות זו ברית תורה, ולא הנחלתו לעובדי פסילים זו ברית ע״ז, לא ישכנו ערלים זו ברית מילה. ומשמעות דבריו, שהמקדש, שעליו מדבר הפסוק, והשבת, שעליה מדברת התפילה, עסוקים בשלושה ממדים של ברית, מתנה, מנוחה ונחלה, והם כנגד, התורה, איסור עבו"ז, והמילה.
והנה אמרו במשנה, באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה. ולכן כשנחרב המקדש בשילה הותרו הבמות. ובהמשך המשנה, באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר, והיא היתה נחלה. ומשמעות הדברים שנחלה ומנוחה אינן מתקיימות במציאות אחת, וזמניותה של המנוחה טבועה בעצם מהותה. ולפי זה אין דמיון בין המושג מנוחה שהוזכר בשבת, שהוא מתוכנה של השבת ומצורתה הפנימית, לבין המושג מנוחה שנזכר במקדש, שכוונתו שהגיעו אל השראת השכינה שבמקדש בצורה זמנית וחלקית, ולא קבועה. תדע שכן הוא, שבמקדש מופיעה המנוחה באמצע, ונחלה היא בחינה עליונה יותר, ואילו בשבת המנוחה היא הבחינה העליונה. ולכאורה נראה שההשוואה של הגר"א בין המקדש לשבת איננה מיוסדת על פשוטם של דברים, אלא רמז מצא הגר"א, להשוות ביניהם, מפני שבמהותם הם קרובים ושייכים זה לזה.
הקשר בין שבת למקדש שורשו בפסוק, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. ובשני מזמורים בספר תהילים, מצאנו שהשבת והמקדש הם מקורות להבנה במסתרי ההנהגה האלוקית. מזמור שיר ליום השבת מלמד שמכוחה של השבת מגיעה תפיסה של האדם בעמקה ובגדלה של המחשבה האלוקית, ומתיישבת בלב ההנהגה עם נפלאותיה. כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך. ובסוף המזמור, להגיד כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו. ובמזמור ע"ג, שכולו זעקה גדולה לה' על הסתר הפנים, ובסופו, עד אבוא אל מקדשי א-ל, אבינה לאחריתם. במקדש יכול האדם להגיע להבנה בסופם של הרשעים ובסופה ותכליתה של ההנהגה האלוקית.
שבת ומקדש הם נקודות במציאות האנושית שבהן מופיעה האלוקות ומתגלה לאדם, ולו במעט. וזהו עניין הקדושה שהוא במרכז שני העניינים האלה, הנוכחות האלוקית בהם. המפגש הזה מביא אותו להבנה בעוצמת הטוב האלוקי, ומאפשר לו לסמוך ולקבל אמונה השלימה בהנהגת ה'.
ונראה שהגילוי האלוקי הוא עניין המנוחה בשבת, כמו שהזכירו חז"ל בנוסחאות התפילה בהפלגה גדולה, על חשיבותה של המנוחה בשבת, ועל היותה השפעה אלוקית מיוחדת. המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם. מנוחת השבת אינה הנהגה אנושית שנצטווינו עליה בשבת, אלא הארה אלוקית החלה עלינו. וכן, המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש. ועל כולם הוא נוסח מנחה של שבת, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. והמשמעות היא שמציאות השבת יש בה תפארת ויש בה גדולה, היא עטרת לישראל ויש בה ישועה להם. וכל זה מתייחס למנוחת השבת וקדושתה. ובאמת עניין הישועה שחל בשבת הוא צריך ביאור. מהיכן למדוהו חז"ל ומהי משמעותו. ונראה שההופעה האלוקית בשבת יש בה כדי לרפאות ולהביא מזור ורפואה למכאובי האדם. ומצאנו בגמ' נוסח שאומרים כשמבקרים חולים בשבת, יכולה היא שבת שתרחם. והכוונה היא שהארת השבת מביאה רחמים וחמלה, רפואה ונחמה לאדם בסבלו.
ונראה שכך מתפרש גם עניין המנוחה במקדש. המקדש נקבע להשראת השכינה, והבא לשם מגיע כדי לחזות בנועם ה'. ומפורש בתורה, שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה', ובחז"ל, כדרך שבא ליראות כך בא לראות, וברש"י, משמע שהאדם רואה את השכינה.
ושמא לשון מנוחה הנזכר במקדש אינו כינוי לשלב זמני וחסר, אלא תיאור של השהות במקדש, שהיא מנוחה. אלא שבמילה מנוחה לא מתבארת הנצחיות של השכינה, ולכן אמרו שבשילה התקיימה רק מנוחה ולא נחלה. אבל בוודאי גם בירושלים היתה מנוחה. ומצאנו בחז"ל שמנוחה הוא כינוי לנבואה, כדבריהם על דברי ירמיהו, יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי – ואין מנוחה אלא נבואה.
מקורות:
דברים י"ב ט' ובאדרת אליהו שם, זבחים קי"ב ע"ב, ויקרא י"ט ל', תהילים צ"ב ה'-ו' וט"ז, שם ע"ג י"ז, נוסחאות תפילת שבת, שבת י"ב ע"א, שמות כ"ג י"ז, חגיגה ב' ע"א וברש"י, ירמיהו מ"ה ג', מכילתא מסכתא דפסחא פרשה א'.
