ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי ענג, עם מקדשי שביעי כלם ישבעו ויתענגו מטובך, ובשביעי רצית בו וקדשתו, חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית. הנוסח הזה נראה כמו יצירה אחת שלימה, וכך הוא מופיע בתפילת מוסף, אמנם בשחרית, בנוסח אשכנז, מופיע רק חלק ממנו. אין כוונתנו לדון במקורות הראשוניים של הפיוט, אלא להתבונן בו כפי שהוא נראה שלם, ולהבינו.
הקשר בין שבת לספירת המלכות מפורסם מאד אצל המקובלים, וגם בגמ' מצאנו, בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא. אמנם זהו תיאור של השבת עצמה כמלכה, ותיאור זה צריך ביאור למי שאינו יודע בסודם של דברים. אמנם נוסח התפילה מקשר בין מלכות שמים לשבת, וקשר זה צריך ביאור.
ובאמת, כשהביא הרמב"ם את הגמ', כתב, חכמים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו נצא לקראת שבת המלך. נקט לשון זכר. ונראה שכוונתו ללמד שמלכות השבת אינה אלא מלכות ה'. ואע"פ שידוע שהרמב"ם לא הכיר את תורת הקבלה, ויש מקום לבעל דין לטעון שזו הסיבה לשינוי שעשה, מ"מ נראה שההבנה העולה מהרמב"ם מוסכמת על הכל.
ספירת המלכות היא בחינת האלוקות המתגלה בעולם ע"י השליטה והמלכות של ה' בעולם. מדברים עליה בלשון נקבה, משום שהיא כלי ביד ה' להופיע בעולם, והוא משפיע עליה כדי שתאיר ותפעל. אבל אין ספק שכאשר היא פועלת ומאירה בעולם, הבחינה המתגלה היא מלכות ה' בעצמו. ובדברי הרמ"ק למדנו, שאספקלריא שאינה מאירה היא מידת המלכות, והכוונה למה שאמרו, כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. והמשמעות שמידת המלכות היא בבחינת מראה מזכוכית, שמעבירה לנביא את מראה כבוד ה' לפי ערך נבואתו. כך גם השבת, כיום שקידש ה' ובירך על העולם הנברא, היא אופן מסוים שמאפשר לנבראים לתפוס ולהשיג את מלכות ה' בעולם. ולכן שבת המלכה מביאה אלינו את המלך ה' צבאות, ולזה התכוון הרמב"ם כשאמר שבת המלך, כשכוונתו לכאורה לקב"ה בעצמו, שהוא הוא המתגלה בשבת.
שומרי שבת וקוראי עונג הם אלה אשר ישמחו במלכותך. שמירת השבת במלאות, כולל ההתענגות בשבת לכבודה של השבת כמצוות הנבואה, מצרפת את האדם לאמון בה' ולהזדהות עם מלכותו. אם ניקח, כמשל וכדוגמה, את אלו הנאמנים למלך מסוים, זה יכול לנבוע מקשר אישי עם המלך ומטובות הנאה, וזו אינה נאמנות שלימה. אבל זה יכול להיות מתוך הכרה בגדלותו של המלך ומהבנה והזדהות עם דרכו, וזו הנאמנות הראויה והשלימה. ולכן שומרי שבת, הנמנעים מכל מלאכה בשבת לכבוד קדושת ה' החלה על השבת, וגם קוראים בו עונג מתוך החיבור לשמחת ה' בבריאת העולם, הם אלה השמחים במלכות ה' וחפצים בהצלחתה ובניצחונה. וזהו תוכנה של השבת, יום שמחה לנאמני מלכות ה' במלכותו בעולם, מהבריאה ועד התיקון השלם העתידי.
ובספר אבודרהם הביא מקור למילים ישמחו במלכותך מן הפסוק, וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם. ודרשו בספרי, וביום שמחתכם אלו השבתות. וידידי הג"ר יחיאל ורטהיימר שליט"א, ביאר שהשמחה היא במלכות ה', משום שהתקיעה מזכירה את ישראל לטובה לפני ה', מפני שתוכן התקיעה היא השמחה במלכות ה', כמו בפסוק, בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ה', וכמו שלמדונו רבותינו שתוכן התרועה בראש השנה הוא לכבוד מלכות ה', וע"י התרועה אנו נזכרים לפני ה' לטובה, ככתוב, זיכרון תרועה מקרא קדש. ההצטרפות למלכות ה' מתוך שמחה היא מקור כוחנו וזכותנו לפני ה', כדברי עזרא לישראל ביום ר"ה, חדוות ה' היא מעוזכם. התקיעה בשבת לכבוד מלכות ה' היא הקיום הראוי והנכון של שמחת השבת, שהרי זהו התוכן העיקרי של השבת, הזדהות עמוקה עם מלכות ה' והנהגתה בעולם.
ואפשר לפרש שהמילים ישמחו במלכותך אינם מתייחסים לשמחת ישראל בשבת לכבוד מלכות ה', אלא יש בהם תפילה ששומרי שבת וקוראי עונג יזכו לראות את מלכות ה' נעמדת בשלימותה בגאולה קרובה, וישראל עומדים שם ושמחים שמחת עולם. וכך הדין נותן, שמי ששמח בעוה"ז במלכות ה' במקומות גילויה וגדולתה, הוא שיזכה לשמוח בקרוב, במהרה בימינו, ביום שבו ימלוך ה' על כל העולם בעוז ובחדווה, בהדר ובתפארת. ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו, ועולתה תקפץ פיה, ההולכים בדרכי עוולה יקפצו את פיהם בצערם על אבדן דרכם לעולם.
מקורות:
נוסח תפילת מוסף לשבת, בבא קמא ל"ב ע"ב, רמב"ם פ"ל מהל' שבת הל"ב, פרדס רימונים להרמ"ק שער כ"ג, יבמות מ"ט ע"ב, ישעיהו ו' ה', במדבר י' י', ספרי בהעלותך פיסקא י"ט, תהילים צ"ח ו', ויקרא כ"ג כ"ד, נחמיה ח' י', תפילת ר"ה ויוה"כ.
