ובשביעי רצית בו וקידשתו, חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית. בעוד שקדושת השבת מפורשת בתורה בכמה מקומות, עניין הרצון ביום השביעי צריך תלמוד. אם הכוונה לכך שהקב"ה חפץ בכך שנשמור את היום השביעי ונקיים את מצוותיו, נראה שאלו דברים שאין צורך לאומרם, שהרי בוודאי כל התורה כולו מייצגת את רצונו ית' ואת חפצו, ומה הטעם לומר זאת ביחס לשבת.
ובאמת, המילה רצון בספרי המקרא אינה משמשת, בדרך כלל, למה שנקרא בלשוננו רצון. במובן הזה מופיעה המילה רצון במגילת אסתר, לעשות כרצון איש ואיש. אבל בדרך כלל, המושג רצון מכוון למשהו הקרוב לאהבה וחביבות. כמו בפסוק, ונרצה לו לכפר עליו, שכוונתו, שהקרבן ייצור יחס של אהבה וידידות אצל הקב"ה אל האדם המקריב. וכן מה שנאמר בציווי ההקרבה, אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה', נראה שמובנו העיקרי של הפסוק הוא, שהאדם יביא את עולתו כדי שיעלה לו לרצון לפני ה'. ומה שלמדו חז"ל, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר, לרצונו, נראה שאין זה פשוטה של תורה, אבל הוא נובע ממנו. כיון שהקרבן נועד להתרצות לפני ה', מסתבר שהוא צריך לבא מרצון פנימי. איזו ידידות יכולה לצמוח ממעשה שנעשה בעל כרחו של אדם?
במובן הזה מוזכר המושג רצון בתפילת שבת: והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך, והמשמעות היא שבשבת באה לידי ביטוי אהבת ה' לישראל, שהם רצויים וחביבים לפניו. לדבר זה יש שורש בתורה, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. השבת משקפת את ברית הידידות בין ה' לישראל. אבל כאן בנוסח התפילה מופיע הרצון לא כלפי ישראל, אלא כלפי היום השביעי, ובשביעי רצית בו. ולכאורה הביאור הפשוט הוא שהקב"ה אוהב את היום השביעי משום שבו סיים את מלאכת הבריאה, ובו הוא שבע רצון מכל אשר נברא בששת הימים. וזו הסיבה שנאמר כאן השביעי, ולא השבת, משום שהוא מלמד שהיום השביעי, האחרון לימי בראשית, נתקדש בקדושת השבת.
חמדת ימים אותו קראת, מפרשי הסידור התקשו לבאר את המילים הללו, שהרי לא מצאנו בשום מקום בתורה שהשבת נקראת חמדת ימים. ובאבודרהם בפירושו הראשון כתב כך: חמדת ימים אותו קראת, שנאמר, ויכל אלוקים ביום השביעי, ומתרגמינן בירושלמי, וחמיד ה', ודומה לו, נכספה וגם כלתה, וכן, ותכל (נפש) דוד. הרי שמביא מתרגום ירושלמי (ואינו לפנינו) לפרש את המילים ויכל אלוקים מלשון כלות הנפש ותשוקתה. ועצם הפירוש הזה צריך ביאור, ואין מובן איך הוא מצטרף בדרך כלשהי לביאור מילות הפסוק. ואפילו לפי פירוש זה, עדיין אין הפסוק מתייחס לחמדת יום השבת, אלא לחמדת ה' את מלאכתו, את העולם הנברא. ואיך נלמד מכאן שהשבת היא חמדת ימים?
וכלל יש בידינו, שכאשר פירשו חז"ל את התורה פירוש שאינו שייך לפשט, כוונתם שזה הוא המכוון בעומק הדברים. בוודאי הפשט בפסוק: ויכל אלוקים, הוא במובן של סיום המלאכה, ולא לשון חמדה. אבל קביעת יום השבת כיום ברכה וקדושה לכבוד כילוי המלאכה, מלמד בוודאי שהקב"ה שמח בעולמו ואוהבו, ולכן מצאו בתרגום ירושלמי לדרוש לשון ויכל אלוקים – וחמיד אלוקים את העולם.
וכיון שכך יש לשמוע בדברי התרגום האלה, גם את חמדת היום השביעי. שהרי הפסוקים מבארים שהיום השביעי התברך והתקדש בגלל חמדת העולם, ונמצא שאהבת ושמחת העולם חלה על היום השביעי ושייכת אליו. וזהו הביאר שמבאר אבודרהם במילים חמדת ימים. ונראה שזהו גם מובן המילים, ובשביעי רצית בו וקדשתו. הקב"ה קבע את היום הזה לשמחה ושביעות רצון מעולמו, ומאהבתו את היום הזה בחר לקדשו.
זכר למעשה בראשית, החתימה היא ברורה ומובנת. השבת היא יום אהוב לה', והוא מיועד לקדושה ולעונג. וכולו זכר למעשי בראשית הנפלאים שהקב"ה שמח בהם. אנחנו נקראים להצטרף לשמחתו, ושמחתנו היא במלכות ה'. תחילתה בבחינת עבודה שנצטווינו בה, ויש בה גם הארה אלוקית שזוכים לה ישראל בשבת, ומכוחה נזכה בהשלמת הבריאה ובתיקון מלכות ה', לשמוח, ולשבוע בטוב ה'.
ונראה שזוהי גם כוונת הדברים בקידוש של ליל שבת. ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קדש, זכר ליציאת מצרים. השבת בתחילתה היא קדושה לה', והוא קבעה כזיכרון למעשיו הנפלאים במעשה בראשית, ואנחנו ישראל זכינו לה, ונצטווינו לקרוא אותה לקדושה, זכר ליציאת מצרים, כעדות וזיכרון לבחירת ישראל ואהבתו.
מקורות:
נוסח תפילות שבת, אסתר א' ח', ויקרא א' ג'-ד' וברש"י לפ' ג' (ומקורו ב"ב מ"ח ע"א), שמות ל"א ט"ז, אבודרהם תפילת ליל שבת, תהילים פ"ד ג', שמואל ב' י"ג ל"ט, קידוש ליל שבת.
