השבת כביטוי של השכינה בעולמנו, שהבאנו למעלה מדברי המקובלים, מביאה אותנו להרחבת דברים חשובים בעניין הגדול הזה.
אמרו במדרש, חד בשבתא, תרי, תלתא, ארבעתא, חמשא, ערובתא (ער"ש), שבתא לית לה בן זוג, אמרה שבת לפני הקב"ה, רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה, כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה, זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דיבור: זכור את יום השבת לקדשו. דברים אלה צריכים ביאור.
עניין ימי השבוע המחולקים לשלושה זוגות, נראה שאין כוונתו כפשוטו, שיש קשר מיוחד בין יום א' לב, ג' לד', וה' לו', אלא למבט הכולל את המציאות. כל ענייני העולם מזדווגים ומסתדרים זה עם זה, ואין בהם משהו החורג מסדרי העולם וסותר אותו. בני אדם שיש להם אינטרסים אישיים, יכולים להסתדר זה עם זה, ולהגיע לוויתורים ולסיכומים. אבל השבת, כמייצגת את כל ענייני הקדושה בעולם, נותרת לבדה. הקדושה מביאה לעולם משהו שיש בו אמת קבועה, שאיננה ניתנת לשינוי, ואיננה יכולה לסבול התפשרות והתכופפות. השבת מתלוננת שאין לה בן זוג והיא בודדה.
משיב לה ה', כנסת ישראל היא בן זוגך. ישראל הם עם המכוון ביסוד עניינו אל הקודש ואל הטוב, אל ה' ואל משיחו. יצירתה של כנסת ישראל היא בעבור הקדושה. עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. וחשוב לראות, שהשבת היא הכלה, וישראל הם בן הזוג שלה. ה' טבע בענייני הקדושה צד של נעימות ומתיקות, שיש בו כדי למשוך את נפשות ישראל, כדרך שאיילת אהבים היא יעלת חן, והיא מושכת ביופי ובחן שבה את האיש. דבר גדול מאד שנו חכמים במדרש, שעיקר מצוות השבת, זכור את יום השבת לקדשו, מכוונת לעניין הזה. ישראל מצווים לקדש את השבת, ולדבוק בה כיסוד חייהם.
מצאנו כאן את השבת ככלה של עם ישראל, אמנם מצאנו תיאור הרואה את השבת ככלתו של הקב"ה בעצמו. בספר אבודרהם הביא דברים נפלאים בפירוש שלוש נוסחאות התפילה:
יש שואלין, מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת, אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה? ויש לומר, מפני ששבת נקראת כלה, והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה, ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה, ואחר כך מוסף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה, או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות, כעין סעודת מצוה, ואחר כך אתה אחד על שם שמתייחד החתן עם הכלה. גם בלי להיכנס לביאור השלבים בחיבור בין הקב"ה לשבת, צריכים אנו להתבונן בעצם הרעיון. השבת היא בת זוגם של ישראל, או של הקב"ה?
ברור ששאלה זו נוגעת בעומק יסודות התורה, אבל לא נמנע מלומר בה מה שניתן לנו להבין. הבאנו כמה פעמים את דברי הרמח"ל, בהיות מציאותו יתברך שמו השלמות האמיתי, כמו שביארתי, הנה כל מה שהוא שלמות אינו מתייחס אלא לו, כענף אל השורש, כי אף על פי שאינו מגיע אל השלמות השורשי, הנה המשך ותולדה ממנו הוא. ואל יהי חידוש זה קל בעינינו, שהרי כל השלימויות הללו, שהאדם פוגש בעולמו, אינן דומים כלל לשלימות האמיתית, העליונה. וכבר ידוע מאמרם ז"ל, בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון, אמת אמר אל יברא, שהוא מלא שקרים, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס שלך, (השיב להם ה') תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב, אמת מארץ תצמח.
משמעות הדברים שהאמת והשלימות במושגים המופיעים כאן, אינם עומדים בקנה המידה של האמת העליונה, ומבחינת האמת הזו, האדם מלא שקרים, ואינו ראוי להיברא. הסיבה שבכל אופן בחר ה' לברוא את האדם, היא מפני המסר הגנוז במילים, אמת מארץ תצמח. הוא ית' חפץ באותה אמת חלקית, שהאדם מצליח למצוא ולהוציא מתוך הארץ. החפץ הזה של ה' באמת החלקית, היא ההופעה של השבת, ועליה אנו אומרים שהשבת היא כלתו של בורא העולם. הוא מאיר בה בשבת באהבתו אותה, ומשם כוחה גם למשוך את ישראל אל הקדושה. בלי ההארה האלוקית הזו, היה הטוב שבעולם חיוור מדי וחסר טעם וכח. רק מכח השבת וההארה האלוקית המאירה בה, יכולה הקדושה למשוך את ישראל אליה. בזה השבת הופכת להיות כבת זוגם של ישראל, והם דבקים באהבתה.
מקורות:
בראשית רבה י"א ח', שמות כ' ח', ישעיהו מ"ג כ"א, אבודרהם סדר תפילת ליל שבת, דרך ה' חלק א' פ"ב אות ב', בראשית רבה ח' ה', תהילים פ"ה י"ב.
