הבאנו למעלה את דברי רבי דוד אבודרהם על שלוש תפילות השבת: יש שואלין, מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת, אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה? ויש לומר, מפני ששבת נקראת כלה, והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה, ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה, ואחר כך מוסף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה, או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות, כעין סעודת מצוה, ואחר כך אתה אחד על שם שמתייחד החתן עם הכלה. צריכים אנו להתבונן במשמעות התפילות וביחס שלהן לשלבי החיבור בין ה' לשבת, כי לכאו' נראה שהקשר בין המושגים שבהם עוסק אבודרהם לנוסחאות התפילה, מקרי, ובעיקר מילולי.
ראשית, עלינו להבין, כי החיבור בין הקב"ה לשבת, הוא בעצם החיבור והאהבה שלו לעולם הנברא. הבאנו למעלה את מה שהביא אבודרהם כמקור למילות התפילה, חמדת ימים אותו קראת, את הפסוק, ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, ובתרגום ירושלמי, וחמיד אלוקים. וכבר נתבאר שהמשמעות הישירה של התרגום היא שה' חומד את העולם, ולכן חגג את היום השביעי, שבוא נסתיימה והושלמה מלאכת בריאת העולם. ואעפ"כ צדקו דברי רבי דוד אבודרהם, שיש ללמוד מכאן שהוא אוהב וחומד את השבת, שהרי בשבת הוא שמח ונהנה מהעולם.
ולדברינו, קדושת השבת מייצגת את בחינות הגילוי שיש בעולם, כל אופני הטוב והיושר, הקודש והרוממות. והן הן הדברים, ראשית, הוא ית' אוהב את העולם על הצד הטוב שבו, המוביל את העולם לתכליתו העליונה. ושנית, מפני רצונו בעולם נטע את הארתו בכל צדדי הקדושה המאירים בו. השבת נקבעה כדי לבטא את צד הקדושה בעולם, שהוא עיקר הבריאה, ומכוחו מתקדם העולם לתיקונו.
וזהו התוכן של הנאמר בתפילת שבת, אתה קדשת את יום השביעי לשמך. קדושת השבת מפורשת בתורה, ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, וביאר מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, בתוך סדר הזמן הטבעי, מופיעה נוכחות אלוקית, שהיא הקדושה. זה מקביל לקידושי אישה, שהבעל מייחד את האישה להיות לו, כלשון התוס' בביאור לשון קידושי אישה, ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. בעצם קביעת השבת ייחד ה' את היום כדרך להתקשר ולהתחבר לעולם.
נוסח ישמח משה, מדבר על מתן תורה, ועסוק בחיבור בפועל בין ה' לעולם. החיבור הזה נפעל על ידי הברית עם ישראל. האירוע הזה הוא מלא שמחה, כנישואין. הוא שמחה לה' ולישראל, שהם בני החופה עצמם, וגם שמחת משה שהוא נציגנו אצל הקב"ה, היא שמחת נישואין, שהרי משה שמח בקבלת הלוחות שהם מרכז התורה. ויש לציין את דברי רש"י, על מעמד הר סיני: שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע. נתינת הדברות היא אירוע של אהבה גדולה בין הקב"ה לישראל. שמחת הנישואין שבין ישראל והקב"ה הוא שלב נוסף באהבת השבת. הקב"ה הניח בעולם עץ חיים משם ישאבו ישראל את אור ה', עליו נאמר, באור פני מלך חיים.
תפילת מוסף היא כנגד קרבן מוסף, שהוא כסעודת הנישואין. על הקרבנות הקבועים כתוב, קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי, מחד הקרבן הוא כעין סעודה שהמלך סועד, ומאידך הוא עולה באש על המזבח ואינו אלא לריח ניחוח. בשבת ובמועדים מוסיפים קרבנות, וגם הם נכללים בציווי של לחמי לאישי. סעודת המלך בשבת היא גדולה מבחול, לכבוד החיבור בינו לעולם, והרי היא כסעודת נישואין.
במשל נוסף משתמש אבודרהם ביחס למוסף, תוספת כתובה. תוספת כתובה היא מתנה מיוחדת שנותן החתן לכלה מתוך תוספת אהבה. כאומר לה, אין את ככל הנשים, מיוחדת את, וראויה לכתובה מיוחדת. אהבה זו היא התוכן של מוספי שבת, כלשון הרמב"ן, אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום. בשבת, אין חטאי ישראל נראים.
מנחה של שבת פותחת בהכרזה, אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ייחוד השם הוא השורש לשפע הגדול של מנוחת השבת. שלימות המנוחה בשבת היא מפני שהשבת מבטאת את התאמתם של ישראל לתכלית הפנימית של הבריאה. ה' הוא המקור היחידי של המציאות כולה, וישראל הם גוי אחד בארץ, וקרבתם אליו הוא השלמת החיבור הטבעי והמתבקש בין ה' לעולם.
מקורות:
אבודרהם סדר ערבית של שבת, נוסחאות תפילות שבת, בראשית ב' ב' ובתרגום ירושלמי (הובא בראשונים ואיננו לפנינו), שם ב' ג', קידושין ב' ע"ב, רש"י שיר השירים א' ב', משלי ט"ו ט"ז, במדבר כ"ח ב' וברמב"ן שם.
