כתב בעל מגן אברהם, מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם. וכך המנהג הרווח, אע"פ שבפשט קשה להולמו, שהרי השבת מופיעה בתורה בדרך כלל בלשון נקיבה, ולשון זכר מופיע בעיקר כשכתוב יום השבת, וממילא כאן אמור להיות רק לשון נקיבה. לשון רבים הוא בוודאי תמוה, ולכן יש מי שהביא את הנוסח, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, שהוא כנראה נוסח ספרדי, אבל קשה למצוא לו סמך בנוסח אשכנז. ובכל זאת, קבלו רבים את החילוק בין התפילות, ואומרים בלילה בה, ביום בו, ובמנחה בם. ככל הנראה שורש העניין הוא ע"פ סוד, ובעניותנו נשתדל לבאר קצת את הדברים.
עיקרה של השבת היא הופעת ה' בעולם. יסוד הדבר הוא הכתוב, ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, וגדר הקדושה, כמו שכתבנו כמה פעמים, הוא משהו שיש בו נוכחות אלוקית, ובשבת הקב"ה מופיע ומתגלה ברמה מסוימת בעולמנו. זהו מה שנאמר בגמ', שבת אחד משישים מעולם הבא. בעולם הבא ה' יופיע במלוא הדרו, ובשבת מופיעה בחינה כלשהי של הגילוי ההוא.
ההופעה האלוקית בעולמנו נקראת שכינה, והיא בבחינת נקבה. השלימות בעצמה היא למעלה, בגבהי מרומים, ולמטה נמצאת רק השתקפות כלשהי של השלימות האלוקית. מה שמגיע לכאן, הוא בבחינת שפע שמתקבל אצלנו ממקורו העליון. השבת היא שורש של בחינות הקדושה והאור המתגלים בעולמנו, ולכן היא צד מסוים של השכינה, ובוודאי מכנים אותה בלשון נקיבה. בתחילת השבת מאירה השכינה, ולכן בערבית אומרים, וינוחו בה, בלשון נקיבה. הצד הזה בהארת השבת, מתאים לתפילת ערבית, כשאנו מדברים על קדושת השבת המתחלת בימי בראשית.
יש צד נוסף מדוע ההארה האלוקית בעולם נתפסת כנקיבה. במסכת אצילות מוסבר עניין השכינה במשל למלך ששלח מטרוניתא שלו, לילך בדרך רחוקה לפדות בניה משביה. המשל הזה צריך ביאור, כי בפשטות כשבני המלך נמצאים בשבי, אין שולחים את אימם לפדות אותם, אלא שולחים איש צבא בעל כח וגבורה. על כרחנו, כששולחים את המטרוניתא לפדות את בני מן השבי, היינו מפני שהם מרוצים בשבי, ואימם אמורה למושכם בעבותות אהבה לחזור אל מקומם האמיתי ואל אביהם. באופן הזה שלח ה' לעולמנו את בחינות הקדושה כשהן מלאות חן ויופי, והם מכונות בפסוק: איילת אהבים ויעלת חן. באופן הזה הקדושה המופיעה בעולם יש בה כח למשוך אותנו אליה, ולקרבם אל טוב ה'. זהו התוכן שמצוות השבת היא בעונג, לכן מתייחסים לשבת כנקיבה.
אבל עניינה של שבת אינו מסתיים בהארת הקדושה בעולמנו. השבת מבטאת שהקב"ה ממקומו העליון מאיר, משפיע ומתחבר אל השכינה. הבחינה הזו היא צד הזכר שבשבת. אנו מזכירים אותה בבוקרה של השבת, משום שזוהי הבחינה השניה של השבת. בתפילת שחרית אנו מדברים על מתן תורה, שגדרה, שהקב"ה אינו מניח את הארת הקדושה לפעול בעולם לבדה, אלא הוא מאיר בעולמו העליון כדי להעצים את הקדושה במקומנו, וכדי לייחס את הטובה הנמצאת כאן, אלא ה' בעצמו. כל הופעות הקדושה והתיקון בעוה"ז אין להחיל עליהם שמות הקודש, למרות שהן רומזות ומלמדות עליו ית', משום שבעוה"ז הטוב תמיד מעורב עם הרע, וכמאמר רבותינו, אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן. והטעם הוא, כמובן, משום שהחטא מזומן לאדם וחלילה להחיל שם ה' על טוב שאינו נקי לגמרי. זהו הטעם שה' קרא את שמו על יצחק עודנו חי, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. יוצאים מן הכלל הם הגילויים הכלולים בתורה, שהם מגיעים מלמעלה, ועליהם נאמר, תורת ה' תמימה. בכלל אמרו, כל התורה שמותיו של הקב"ה. לכן בשחרית אנו מתייחסים לשבת בחינת זכר, ואומרים: וינוחו בו, בלשון זכר.
אמנם יש בחינה שלישית גבוהה יותר. ההארה העליונה אמורה להתאחד לגמרי עם ההארה הארצית, והיו לאחדים בידך. זהו התיקון השלם של הבריאה, וזהו סוד העולם הבא, שבו תהפוך המציאות לתיקון והארה שלימה. למדרגה הזו, שאיננה המצב כיום, יש ביטוי מסוים בשבת שלנו, משום שזו היא המגמה של כל התהליך של הבריאה. אנו מתייחסים לכך במנחה של שבת, שבה מתגלה הרצון העליון, המכונה באידרא, רעווא דרעווין. לכן אנו מתחילים במנחה, במילים, אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ייחוד ה' וייחוד שמו, והיותם של ישראל נציגים מיוחדים של ה' וקדושתו בעולם, כל זה מכריח את התיקון השלם, ואת החיבור המלא בין ההארה העליונה להארה התחתונה, ולכם אנו מתייחסים לשבת בלשון רבים, וינוחו בם.
מקורות:
מג"א רס"ח סק"ג, נוסחאות תפילות שבת, בראשית ב' ג', ברכות נ"ז ע"ב, מסכת אצילות (היא חיבור קצר ביסודות הקבלה לא נודע מי חיברו), משלי ה' י"ט, תנחומא תולדות ז', רש"י בראשית כ"ח י"ג, תהילים י"ט ח', רמב"ן בהקדמה לפירוש התורה, יחזקאל ל"ז י"ז, זוהר ח"ג רפ"ח ע"א.
