המנהג שהביא המג"א לשנות את נוסח תפילת שבת, בערבית, בשחרית ובמנחה, ולומר – וינוחו בה, וינוחו בו, וינוחו בם, הביא את הרב בעל התניא, לשנות גם את תחילת הבקשה, ולומר – הנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך. הטעם הוא ברור, משום שקשה לומר והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך, בלשון יחיד, ואח"כ לומר וינוחו בם בלשון רבים. את השינוי הזה לא הגה בעל התניא מדעתו, אלא מצא אותו בנוסח התפילה שסידר לפנינו הרמב"ם. בנוסח התפילה שהציג בפנינו הרמב"ם, בכל תפילות השבת אומרים, והנחילנו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל אוהבי שמך. וכיון שמצאנו נוסח קדום המזכיר שבתות קדשך, ושינוי זה מאפשר לנו לומר וינוחו בם בלא לחרוג מחוקי הלשון, מדוע שלא נאמר כך בתפילת המנחה.
אלא שנראה שההבדל בין הנוסח האשכנזי, המדבר על השבת בלשון יחיד, לבין נוסח הרמב"ם המדבר על שבתות בלשון רבים, הוא הבדל מהותי. אם אנו מבקשים מה', שינחילנו שבתות, הכוונה היא, בפשטות, שנזכה לקיים בימי חיינו שבתות רבות, ואת כולם נקיים באהבה וברצון, כראוי, וננוח בהם כמצוותן. לעומת זאת, הנוסח המדבר על הנחלת שבת, בלשון יחיד, מתכוון שנזכה, אנחנו שומרי השבת, לנחול את אורה וקדושתה של השבת עמוק בנפשנו.
ואם כן הוא, נראה שאין זה ראוי לחלק בתפילות השבת, ובמעריב ושחרית לבקש את הבקשה המגיעה מהנוסח האשכנזי, ובמנחה לבקש בקשה אחרת לגמרי. ועוד זאת, נראה שכל המגמה לחלק בתפילות השבת בלשונות בה, בו ובם, מגיעה מתוך התפיסה של הנוסח האשכנזי, שיש כאן בקשה שננחל את אורה הפנימי של השבת. בזה לימדו אותנו רבותינו על שלוש בחינות של הארת השבת, ושייכותם לשלוש התפילות. אמנם אם אנו מבקשים והנחילנו שבתות קדשך, כשאנו אומרים בם אין הכוונה לשתי בחינות השבת ולצירופם יחדיו, אלא לשבתות רבות בחיי כל אדם מישראל. ולא קיימנו בזה את המגמה של החילוק בין בה, בו ובם. וכפי הנראה סברת בעל התניא היא, שלא אכפת לנו שלא תהיה התאמה בין הכוונה הפנימית, לבין ביאור המשפט על דרך הפשט. ועדיין נראה שאין ראוי לבקש בקשה שונה לגמרי במנחה מאשר בערבית ושחרית. והאפשרויות העומדות בפנינו הן, או לומר וינוחו בם, למרות שמזכירים שבת קדשך בלשון יחיד, ולהתאים הדברים לסודם ולא לפשטם, או לומר בכל התפילות וינוחו בה, כפי הראוי על פי הפשט, ולא לתת מקום לפנימיות העניין.
הבקשה הזו, לפי הנוסח האשכנזי, מבוססת על הבנה שהשבת והמועדות נועדו בשביל להשאיר בעולם הארה שהופיעה פעם, והיא דרושה כדי לחיות את ישראל בכל הדורות ולהזינם בשפע של קדושה. זהו עיקרה של השבת, שמייצגת את בריאת העולם ואת שמחתו של ה' באותה שבת בעולם הנברא. וכך זה ברגלים, המייצגים אירועים הכרוכים ביציאת מצרים ובבחירת ישראל, אירועים שמטרתם היתה להשאיר אות וביטוי נצחי, כדי שבכל הדורות יחיו ישראל מכוחם של אירועים אלה.
למועדים הללו יש משמעות של אות, זיכרון ועדות. הם פונים אל תודעתנו, ומבקשים לקבוע בה את המודעות לסיפור הברית בין ה' וישראל, ולסיפור בריאת העולם ומשמעותו. על השבת כתוב, אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. וגם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. על הפסח נאמר, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים. על מתן תורה נאמר, והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב. ועל הישיבה בסוכה אמרה תורה, למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים. השבת והרגלים מכילים בתוכם אמיתות מחשבה שעליהם אנו מייסדים את חיינו. מהבחינה הזו אנו מבקשים שהשבת והמועדים יטביעו את חותמם בנו, ונאמץ לליבנו את העדויות הללו, ואת המסרים הטמונים בהם.
ומפי חכמים למדנו שבשבת ובחגים מאירה הארה בישראל, מקדשת ומקרבת אותם אל ה'. וכך כתב הרמח"ל, סדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. על פי תפיסה זו אנו מבקשים והנחילנו, שננחל את אורם הפנימי של השבת והמועדים, ויחול האור בנפשנו.
כך נבין מדוע אין אומרים בקשה זו בר"ה ויוה"כ. מועדים אלה אין עיקר צורתם לעורר הארה ישנה, אלא יסודם הוא אירוע המתרחש מדי שנה. בר"ה אנו נזכרים לטובה לפני ה', וביוה"כ ה' מכפר על חטאינו. לכן אין מקום לבקש שיחול האור הישן עלינו.
מקורות:
מג"א או"ח רס"ח ג', שו"ע הרב שם, רמב"ם פרנקל סדר תפילות כל השנה ערבית ליל שבת, שמות ל"א י"ג וי"ז, שמות י"ג ג', דברים ד' ט'-י', ויקרא כ"ג מ"ג, דרך ה' ח"ד פ"ז אות ו'.
