תקנת חז"ל היא, שאין לבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב תבשילין. עירוב תבשילין הוא ייחוד תבשיל מעיו"ט לשבת, ומשעשה כן הותר לעשות ביו"ט את המלאכות הדרושות לכבוד שבת. ונחלקו בגמ' מהו טעמה של תקנה זו. לדעת שמואל, אמר קרא, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו. וברש"י, כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו"ט, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו. וכשמערב ערובי תבשילין, נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת. בגמ' הוסיפו לבאר, כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. דעה נוספת הובאה בגמ', רב אשי אמר, כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול. כדי שאיסור בישול ביו"ט עבור ימי החול, יהיה ברור יותר אצל הכל.
למדנו שאפשר לראות בעירוב תבשילין תקנה שבאה לחזק את קדושת השבת, שהחג ושמחתו לא ימעטו בכבודה של השבת. ואפשר לראות בעירוב תבשילין תקנה שנועדה לחזק את קדושת יו"ט, שאיסור מלאכה בו לא יפגע. ואכן, איסור מלאכה בשבת הוא חמור יותר, גם מצד עונשו, שחייבים עליו סקילה וכרת וחטאת, וגם מפני שהוא מוחלט וכולל את כל המלאכות, משא"כ איסור מלאכה ביו"ט, שאינו אלא לאו, וגם שלא נאסרה בו אלא מלאכת עבודה. מאידך, שמחת החג היא גדולה יותר, ובשבת אין מצוות שמחה כלל. גם היותה של השבת חלק מסדר החיים הרגיל, ובלשון הגמ', שבת לא אקרי מועד, עושה את כבוד השבת עלול להישכח מפני הטורח בכבוד ושמחת יו"ט.
אמנם, יש לראות מהפער הזה, ששבת ויו"ט מייצגים שני סוגי קדושות, שיש ביניהם הבדל מהותי. השבת מבטאת את בסיס היחס בין האדם לאלוקיו. הקב"ה הוא הבורא, העולם הוא שלו, ומהלכי הבריאה גנוזים אצלו. בשבת אנו מסירים את ידינו מן העולם, ומשאירים אותו לפעולת הבורא. גם מפני שזהו עולמו שלו, וגם מפני שהוא המנהיג והמוביל, ואין אנחנו יודעים בסוד הנהגתו. זה מה שנאמר במזמור שיר ליום השבת, מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך. וכלשון ישעיהו, כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. זוהי הסיבה שהשבת חמורה כל כך, והמחללה הוא כגוי לכל דבריו.
השבת מייצגת את העולם הבא. היא יומו של ה', ומכוונת אל השלימות המלאה, אל המציאות שה' חפץ בה. הפסוק בישעיהו, עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו, נדרש בחז"ל על העוה"ב.
החגים, לעומת זאת, משקפים אירועים מיוחדים שמתרחשים בהיסטוריה. שורשם של החגים הוא ביציאת מצרים, והם מבטאים פריצה של סדר העולם, והתגלות אלוקית מיוחדת, שיש לה הד בדברי ימות עולם. המציאות בעולם השתנתה בעקבות האירועים האלה, ועד היום ההיסטוריה האנושית, ובוודאי ההיסטוריה של עם ישראל, מושפעת מיציאת מצרים. החגים שייכים לישראל ולעולם, ולכן איסור מלאכה בחג צריך חיזוק, לעומת איסור מלאכה בשבת, הברור לכל ואינו צריך חיזוק. מצאנו בגמ', שרבי סידר את המשנה בשבת כמי שסובר אין מוקצה, וביו"ט כמי שסובר יש מוקצה, משום שיו"ט צריך חיזוק, ושבת חמורה דיה אצל בני אדם.
החגים, בעצם מהותם, אינם יכולים להיות חלק מהסדר הרגיל של החיים. עניינם הוא לייצג את הפריצה של גבולות המציאות ע"י ההנהגה האלוקית המיוחדת. כל מה שהוא חלק מהסדר, ונבלע במהלך הרגיל, אינו יכול להיות עדות לשינוי פני העולם. לעומת השבת, שהיא חלק ממהלך הקיום האנושי בעולם, ולכן שמחת השבת צריכה חיזוק ולא שמחת החגים.
ויש להוסיף כאן דברים נפלאים שכתב המהר"ל בעניין עירוב תבשילין, דברים שמתחברים למה שכתבנו. הוא מבאר שהשבת היא מעין עולם הבא, ואילו יום טוב מזכיר את ימות המשיח. עולם הבא הוא עולם השכר האמיתי, ואילו ימות המשיח הם מצב של שלימות, בעולם הזה. וכאן עולה שאלה נפלאה, האם מדרגתו של האדם מישראל בימות המשיח, כשהמציאות כולה תהיה בשלימות, תעלה לו לקבלת שכר בעולם הבא? אומר המהר"ל שתקנת עירוב תבשילין משקפת את הסוגיה הזו. צרכי שבת אינם נעשים ביו"ט, אא"כ התחיל אדם להכינם מיום חול. כך, מה שהאדם זכה לו בימות המשיח כהמשך למעשיו ועמלו מלפני הגאולה, הוא יעמוד לו גם לעוה"ב. אבל מדרגתו בימות המשיח הנובעת ממצב העניינים של השלימות, אינה עומדת לעולם הבא. יו"ט שחל בסמיכות לשבת, מעמיד בפנינו את היחס בין שתי הקדושות הללו.
מקורות:
ביצה ט"ו ע"ב וברש"י שם, שמות כ' ז', ערכין י' ע"ב, תהילים צ"ב ו', ישעיהו נ"ה ט', ברכות ל"ד ע"ב, ישעיהו ס"ד ג', ביצה ב' ע"ב, נצח ישראל למהר"ל פמ"ו.
