ובשביעי רצית בו וקידשתו. למילים אלה יש פירוש אחר ע"פ בעלי הסוד. ננסה להציג את הדברים באופן שיושבי בית המדרש יוכלו להבינם, גם אם אין הם מיודעי חן.
ידוע, שהקב"ה בעצמותו אינו נתפס בדעת האדם. כך נתבאר בהקדמת תיקוני זוהר, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכך כתב הרמח"ל, הנה האדון היחיד יתברך שמו, לפי שלמותו, אי אפשר לכנות לו שום שם וכינוי, לפי שאין אנו משיגים שלמותו, ואי אפשר לכנות מה שאין משיגים. לשם כך נוצר המושג שכינה, הרווח בחז"ל. המקובלים פירשו שהשכינה היא ההארה האלוקית היורדת לעולם, וניתנת להשגה אנושית. נשתדל לבאר קצת את העניין.
העולם שבו אנו חיים, עיקרו הוא חול ולא קודש, והוא פועל לפי חוקי הטבע העיוורים. כל מה שמתרחש ברובד החומרי של העולם, מתרחש על פי הסיבתיות הטבעית, ולא ניכרת בו מגמה כלל. האש הדולקת בנר, איננה דולקת כדי להאיר, אלא בגלל חומרי הבעירה שיש בנר, ומכח הטמפרטורה של האש. זוהי הסיבה שהאש שבנר תמשיך לבעור גם כשהיא תגיע למפה, אא"כ יהיה מי שיכבה אותה, והוא האדם, הפועל מתוך מגמה. האדם שונה מהמרחב הטבעי. יש בו דעת ורצון והוא פועל למען משהו, ולא רק בגלל. ובכל זאת, המציאות הנפשית שלו, בעיקרה, היא חול. חלק גדול מפעולותיו נובע מצרכי גופו, כך שהמציאות שנבראה היא חול, ואין בה בחינה אלוקית.
אמנם הקב"ה לא הניח את עולמו בחושך המוחלט, ויצר את האפשרות לגלות לנבראים בחינות מסוימות של האור והטוב האלוקיים. מהבחינה הזו מגיעה המציאות העליונה של נשמת האדם. אנו אומרים בנוסח הברכה שתקנו חז"ל, נשמה שנתת בי טהורה היא. נשמת האדם היא נבראה בצלם אלוקים, והיא מכילה בתוכה את כוחות הנפש הטובים, המושכים את האדם אל היושר ואל האמת, אל החכמה ואל הקדושה. אכן רוח היא באנוש, ונשמת שדי תבינם, אומר אליהוא בספר איוב, והמשמעות היא שהנשמה האנושית יכולה להגיע להבנת האמת. אשר עשה האלוקים את האדם ישר, אמר שלמה בקהלת, והכוונה היא שהאדם יכול למצוא במעמקי נפשו את הנטיה אל הטוב.
על גילויי השלימות בעולמנו, אומר הרמח"ל, ועל כן גזר וסידר שיבראו ענייני שלמות וענייני חסרון. הקב"ה הניח בעולמנו בחינות של שלימות, שהאדם יכול להשיגם. נקודות האור הללו, הן אלוקיות, כמאמר הרמח"ל שם בהמשך, בהיות מציאותו יתברך שמו השלמות האמיתי, כמו שביארתי, הנה כל מה שהוא שלמות אינו מתייחס אלא לו, כענף אל השורש, כי אף על פי שאינו מגיע אל השלמות השורשי, הנה המשך ותולדה ממנו הוא. חז"ל בגמ' רואים את החכמה כגילוי שכינה.
העיקרון הזה מאפשר לגילויים נוספים להופיע בעולם. דבר ה' היורד ומתגלה לנביאים הוא בחינה נוספת, גבוהה יותר של השכינה. וענן ה' שעליו נאמר, וירד ה' בענן, גם הוא בחינה של התגלות אלוקית, וגם לזאת יקרא שכינה. הכלל הוא, כל בחינה של הארה אלוקית המתגלה לבני אדם, נקראת שכינה. שורש כל ההתגלויות האלה הוא באותה מידה אלוקית, הנקראת מלכות, הנקראת כך כמו שהמלכות היא ההופעה של המלך על עמו.
בחינה עיקרית של השכינה היא השמירה על כנסת ישראל, שהיא גילוי מיוחד של השגחה אלוקית. גם שייכותם של ישראל אל ה', קרויה רוח הקודש, וגם היא גילוי שכינה. מכאן נובע מאמרם ז"ל, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, ועליה אנו זועקים בימי הסליחות, אל תשליכנו מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממנו.
תיאור מיוחד על השכינה מצאנו בחיבור הנקרא מסכת אצילות. משל למלך ששלח מטרוניתא שלו, לילך בדרך רחוקה לפדות בניה משביה. המשל הזה צריך ביאור, אין סברא לשלוח את המלכה להוציא את הבנים מהשבי, אלא שר צבא, גיבור ואיש מלחמה. ככל הנראה שליחת המטרוניתא היא במצב שבו הבנים אינם חפצים לצאת מן השבי, ואימם צריכה להגיע אליהם כדי למושכם בנעימותה. השכינה היא היופי והנעימות שיש בקדושה כדי להיות מוקד משיכה לאדם בעולמנו, לקרבו אל ה'.
זהו סודה של השבת. השבת היא השורש הכללי של כל הארות הקדושה בעולמנו. ממנו נמשכים כל גילויי הטוב והאמת בחיינו, בצד העונג והנעימות שבהם. ובשביעי רצית בו, הקב"ה אוהב את הגילוי הזה, ומוצא בו חפץ מיוחד, ורק בגללו הוא חפץ בעולם בכללו.
מקורות:
תפילת שחרית של שבת, מאמר פתח אליהו הקדמה שנייה לתיקו"ז, דעת תבונות סי' פ', ברכת השחר, איוב ל"ח ח', קהלת ז' כ"ט, דרך ה' חלק א' פ"ב אות ב' וג', שמות ל"ד ה', מגילה כ"ט ע"א, סליחות ע"פ תהילים נ"א י"ג, מסכת אצילות (והוא חיבור בעיקרי הקבלה, לא נודע מי חברו. פורש על ידי הגרי"א חבר זצ"ל).
