אעתיק כאן חלק ממכתב שקבלתי מידידי היקר מאד, הג"ר דוד אהרן סופר שליט"א.
בענין נוסח התפילה בשבת העמיד כת"ר ב' נוסחאות אחת מול השניה, נוסח אשכנז: והנחילנו ה"א באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך, מול נוסח הרמב"ם: והנחילנו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך. ומפרש כבודו את נ"א, שמתפללים אנו שינחיל לנו ה' את האות הגדולה שיש בשבת, ויטביע את חותמה בלבנו. משא"כ לנוסח הרמב"ם משמע שבא לבקש שנזכה לקיים בחיינו שבתות הרבה באהבה ורצון וננוח בהם כמצוותם, ודפח"ח.
כששאלתי את כבודו למה משתמע מדבריו שמעדיף את הבנת נוסח אשכנז מהבנת הנוסח של הרמב"ם ענה לי, שלשון 'והנחילנו' שמשמעותו תן לנו נחלה, מתאים לנוסח אשכנז, דהיינו לנחול את השבת בצורה העמוקה והנכונה שלה, ולא שמבקשים אנו שיתן לנו השם הרבה שבתות טובות, שאז לא מתאים לבקש בלשון זו של ליירש ולנחול הרבה שבתות.
ועניתי לכת"ר שמנוסח התפילה בחגים בהם כתוב: 'והנחילנו ה"א בשמחה ובששון מועדי קודשך', וכן בתפילת 'ותודיענו', 'ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה', ובשני מקומות אלה המשמעות היא שמבקשים בלשון נחלה שינחילנו ויורישנו השם מועדים רבים. ורואים שהנחילנו יכול לבוא על ריבוי שבתות ומועדים, לאורך הזמן, ולא על זכיה לאור השבת והמועד. ואפשר לדחות שקאי על נתינת כל חג לעצמו, וכיון שיש כמה חגים כתב בלשון רבים.
ועוד יש לשאול, בקידוש לשבת אנו אומרים, 'ושבת קדשו באהבה ורצון הנחילנו', 'ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו'. הרי ישראל זכו כבר לנחול את השבת וקדושתה, ומהו עניין הבקשה והנחילנו, אם לא כפי הפירוש השני, שנזכה לקיים שבתות רבות כדינן. עד כאן עיקר שאלתו היקרה.
ונראה לכאורה, שלשון נחלה שהוזכר בשבת ובמועדים, עניינו הוא הזכיה לאורם של ימי הקודש. ושורש הדברים שימי הקודש ניתנו לישראל לא בשביל עצמם בלבד, שבאותם הימים יהיו ישראל במעלה, אלא בשביל לקדש את ישראל ולנטוע בהם את ההארות שימי הקודש מכילים. והדברים מפורשים בתושב"כ ביחס למצוות המועדים, שהרי על הסוכה כתוב, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. ועל מצוות המצה ואיסור החמץ נאמר, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. על יוה"כ נאמר, לפני ה' תטהרו. יום הכיפורים נועד כדי לכפר ולטהר את ישראל לתמיד. גם על מצוות שמחה בחגים נאמר, והיית אך שמח, ורש"י כתב רש"י שם, לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה. והביאו בשם מרן רי"ז הלוי זצ"ל, שזוהי כוונת הבקשה בתפילת הרגלים, והשיאנו ה"א את ברכת מועדיך, לחיים ולשלום, לשמחה ולששון, כאשר רצית ואמרת לברכנו.
ונראה שזוהי משמעות העליה לרגל ג' פעמים בשנה. ולכאורה אם נצטווינו לעלות בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות למקדש, מה הטעם להזכיר את מספר הרגלים בשנה? וכי התורה צריכה לחשב לנו שיש שלוש רגלים? וע"כ הכוונה שהעליה לרגל היא בעבור כל השנה. וכעין מצוות עונה, שעניינה לקיים את הקשר התמידי בין בני הזוג, וזה מתקיים ע"י הפקידה בעיתים מזומנות. כך שלוש הרגלים נועדו לקיים את הקשר בין ישראל לה' כל ימות השנה, ע"י שלוש הפגישות ברגלים.
ביחס לשבת, נראה שהדברים עולים מן הצורה שהתורה ציוותה על השבת, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי שבת לה' אלוקיך, המשמעות היא שהשבת מעצבת את הקיום בכל השבוע. על הפסוק, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם, דרשו חז"ל, מכאן שהשבת מוספת קדושה לישראל, ומקורם לכאורה הוא ממשמעות הפסוקים הזו.
ומה שנאמר בקידוש בלשון עבר, ושבת קדשו באהבה ורצון הנחילנו, אין בזה קושיה, לדעתי. שהרי בוודאי יסוד קדושת השבת והמועדים נמצא בישראל בעצם היותם. ואנו מצפים שנזכה עוד ועוד. הרי אנו אומרים בקידוש ובברכת המצוות, אשר קדשנו במצוותיו, וכן בתפילת המועדים, וקדשתנו במצוותיך, ויחד עם זאת אנו מבקשים, קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך. עצם קדושת המצוות נמצאת בישראל כמו שהם, ויש עוד מקום למדרגות רבות בקדושת המצוות, ועל כולן אנו מבקשים, קדשנו במצוותיך, וכן, והנחילנו ה"א באהבה וברצון שבת קדשך.
מקורות:
נוסח תפילה וקידוש של שבת, סדר תפילות לכל השנה רמב"ם פרנקל סוף ס' אהבה, תפילת ימים טובים, ויקרא כ"ג מ"ג, דברים ט"ז ג', דברים ט"ז ט"ו, ויקרא ט"ז ל' וברש"י, דברי מרן רי"ז הלוי נזכרו בספר פרדס יוסף החדש פרשת ראה, שמות כ' ח', שם ל"א י"ג ובמכילתא שם.
