כתבו בעלי התוספות על התורה, וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת, להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי, מה שלא נאמר בכל המוספין. משל למלך שאמר לעבדיו הכינו סעודה לבני, הכינו להם שני מיני מאכלים, לאחר שסעדו, ציווה המלך להכין לו סעודתו, אמרו לו עבדיו מה נכין לך? אמר להם ולבני מה הכינותם, אמרו לו כך וכך, אמר להם ולי כמו כן אל תכינו יותר מבני. כך הקב"ה נתן לבני ישראל לחם משנה ביום השבת, לפיכך ציווה להקריב ג"כ לחם משנה, וזהו וביום השבת שני כבשים. הדברים האלה מתייחסים לנוסח תפילת מוסף של שבת, שנאמר בו שקרבן מוסף שבת קרב כראוי, מה שלא נאמר בכל מוספי המועדים. בעלי התוס' מבארים, שהקרבה כראוי מתייחסת לכמות של הקרבן בשבת, שהוא שני כבשים בלבד, בניגוד למוספי ר"ח והמועדים שיש בקרבנם פרים, אילים וכבשים, ושעיר לחטאת. ובטעם הדבר נאמר כאן משל למלך, שאינו רוצה שיכינו לו, לסעודתו, יותר ממה שהכינו לבנו לסעודתו. כך ישראל קבלו במן לחם משנה עבור השבת, ולכן גם קרבן ה' בשבת אינו יותר מאשר כפול מקרבן התמיד. אמנם הדעת אינה נוחה לגמרי, שהרי לחם המשנה שהכין הקב"ה לישראל לשבת, היה שני עומרים, ואילו מוסף השבת הוא שני כבשים, שלכאורה מדובר על כמות הרבה יותר גדולה. ועוד יש לשאול, הרי למועדים ולר"ח ציוותה התורה להקריב קרבן מוסף גדול הרבה יותר, ומדוע שם הקב"ה כבר אינו מסתפק במה שישראל מקבלים?
ונראה שעומק הביאור של דברי התוס' הוא מה שנאמר בגמ', שבת לא איקרי מועד. והכוונה, שהשבת אינה יוצאת מסדר החיים הרגיל, והיא נכנסת לתוך מהלך החיים השוטף. לכן האוכל המוכן לשבת אינו רב, והוא באותם מושגים של האוכל שהם קבלו בימות החול, לחם משנה. וגם הקב"ה, אינו רוצה שיתייחסו לשבת שלו כיום מועד, ודי בזה שיכינו לו מוסף שבת כראוי, באותם מושגים של ימות החול, שני כבשים. אבל המוספים האחרים באים במועדים, שהם מועדים גם עבור ישראל, וממילא גם מוספיהם גדולים ורבים, שלא כמו מוסף שבת.
ועוד נראה, שכל המועדים הם מועדי ישראל, והם נקבעו לכבוד מתנות גדולות שקבלו ישראל, וישראל שמחים בטוב שהגיע אליהם. ואילו השבת היא יומו של הקב"ה, שהוא שמח בו על עולמו שברא, ועל הצלחת המלאכה שנטל על עצמו. כך מציגה התורה את סיפור ששת ימי בראשית. בכל יום ויום מששת ימי הבריאה, הקב"ה מסיים את מעשי היום במילים, וירא אלוקים כי טוב, ומשמעות הדבר שה' בוחן את הבריאה שנבראה, ומוצא שהיא עלתה בידו להגשים רצונו. ובסוף ששת ימי הבריאה כתוב, וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד. לאמר, כל פרט מן הנבראים בפני עצמו הוא טוב, והכל יחד הוא טוב מאד. ועל הבריאה כולה קבע הוא ית' את השבת ליום של שביעות רצון ונחת רוח מן העולם, כמאמר חז"ל במדרש על הפסוק הזה, דין הניין לי.
ושמחה זו של הקב"ה בשבת אינה שמחת האדם. בני אדם החיים בעולם, צריכים לראות את העולם כבלתי מוכרע, וכמוטל בין הטוב לבין הרע. כנאמר ברמב"ם, צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. הכרעת העולם לטוב היא תפקידנו. מעמדה זו נגזרת כל עבודת האדם. רק ה' מביט על העולם מלמעלה, ורואה את המציאות בדרכה אל התיקון הכללי, והוא יכול לחגוג את השבת ולשמוח בעולם. לכן השבת היא שמחתו של ה' בעצמו, בשונה מן המועדים שהם ימים שנקבעו לשמחה על המתנות שקבלו ישראל. מכאן שמוסף שבת יש בו ייחוד שאין בשאר המוספים, שהוא לכבוד יומו של ה', ולכבוד שמחת ה' בעולם.
מוספי המועדים הם חלק ה' בשמחתנו. יש בהם ביטוי לחשיבותה של שמחתנו, ולכבודנו ציווה ה' להביא קרבנות גדולים. אבל מוסף שבת הוא קרבן לכבוד ה' ויום שמחתו, ובזה חפץ ה' להתאים את סעודתו לסעודתנו, ולהעמיד את השבת כיום שאינו יוצא מסדר החיים הרגיל. לא איקרי מועד.
חז"ל במדרשם תיארו את השבת, ומה ראית לומר עובד כוכבים ששמר את השבת חייב מיתה? בנוהג שבעולם, מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם, אינו חייב מיתה? כך השבת הזו בין ישראל ובין הקדוש ברוך, הוא שנאמר, ביני ובין בני ישראל, לפיכך כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קבל עליו למול, חייב מיתה. ה' רוצה לחגוג שבת איתנו יחד. ישראל כבני אדם אינם יכולים להשיג את תפיסת המועד של שבת בשלימות, רצה הקב"ה שהמועד שלו בשבת לא יהיה גדול משל ישראל, ומוסף של שבת אינו חורג מסדר ימי החול, שני כבשים, ותו לא. כך יכולים ישראל להצטרף לה' בשמחת השבת. קרבן מוסף שבת – כראוי.
מקורות:
דעת זקנים עה"ת במדבר כ"ח ט', נוסח מוסף של שבת, במדבר כ"ח ט', ערכין י' ע"א, שמות ט"ז כ"ב, בראשית א' י', שם א' ל"א, בראשית רבה ג' ז', רמב"ם פ"ג מהל' תשובה הל"ז, דברים רבה א' כ"א, שמות ל"א י"ז.
