הזכרנו את דברי הראשונים שפירשו את המילים 'טועמיה חיים זכו' על טעימת תבשילי השבת בע"ש. ומפורש באר"י, שהכוונה לטעימה כדי לשפר את התבשיל, משום כבוד שבת. אמנם יש שרואים עניין לאכול ביום ו' ממאכלי השבת, לא בעבור שיפור המאכלים לשבת, אלא כדי לטעום לפני השבת מטעם השבת. ובפשטות למנהג זה אין טעם, שהרי איזו משמעות יש לאכילה ממאכלי השבת קודם השבת? וכמעט נראה שיש בזה מיעוט בכבוד שבת, שהרי משתמש בחול ממה שהוכן לשבת.
ואע"פ שהאר"י ביאר כוונתו, מ"מ נראה שיש בדבריו שורש למנהג הזה. ואלו דבריו בעניין השפעת השבת על ימות החול – כי ביום א' של השבוע נשארת באדם בחינת תוספת קדושת הנשמה, ובהתחלת ליל ב' תלך ממנו ותסתלק. וז"ס מה שאמרו במסכת תענית, אנשי משמר לא היו מתענים ביום א', כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת. ובנוגע ליום השישי כתב – וביום הו' יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נשמה משבת הבא. גם לסיבה זו לא היו אנשי משמר מתענים ביום ששי מפני כבוד השבת, פירוש, כדי לקבל תוספת נשמת השבת.
ומה שכתבו בשם האר"י אנשי משמר, הכוונה לאנשי מעמד, כהנים, לויים וישראלים שנבחרו לעמוד על הקרבנות בשם העם, כמאמרם, הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן. ובהמשך, אנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע, מיום ב' ועד יום ה', ולא היו מתענין ע"ש מפני כבוד השבת, ולא בא' בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו. ואם ביחס ליום א' אמרו שהוא כדי שלא ינזקו במעבר מעונג לעינוי, ביחס ליום ו' אמרו משום כבוד השבת. ועל שניהם אומר האר"י שהארת שבת מתפשטת לפניה ולאחריה, ויש קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת.
ויש לזה מקור וסמך בפשט בעניין סעודה רביעית, שעניינה להראות שמשהו נשאר מקדושת שבת, ולציין זאת אנו מתענגים בסעודה במוצ"ש. ועל כרחנו זהו הגדר, שהרי אחרת אין טעם לעשות סעודה לאחר צאת השבת, וכמעט נראה הדבר כפגיעה בכבוד השבת, לשמוח לאחר צאתה. וההבנה היא שאנו שמחים בהשפעת השבת עלינו. ודומה לזה מצאנו בעניין אסרו חג, שאמרו, כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. החג מותיר אחריו רושם יום שלם אחרי צאתו, והמבטא זאת בעונג ובשמחה הרי זה קיים את החג בשלימות, וכאילו הקריב קרבן חגיגה. וכמו כן בשבת יש מקום לעשות סעודת עונג במוצ"ש, לבטא את המשך קדושת השבת.
וביחס ליום ו', מצאנו מפורש בכתבי האר"י, וז"ל, אמר לי מורי ז"ל (האר"י) שקבל מאדם אחד גדול, שקבלה היתה בידו, שמן שעה החמישית (ביום ו') מתחיל תוספת קדושת שבת. ואמר לי כי זהו סוד ה' יתירה של "יום הששי", לרמוז כי בה' שעות מיום ו', תיכף סמך אליו "ויכולו השמים והארץ". ומורי ז"ל הודה לדבריו והסכים אליהם. למדנו שיש הארה מקדושת שבת כבר ביום ו'.
ובהשקפה ראשונה נראה רחוק לדרוש כך את האות ה' הנוספת ליום השישי. וכלל יש בידינו, כשחכמי אמת דורשים פסוק בצורה רחוקה ותמוהה, עלינו לחזור אל הפסוק עצמו, ולחפש מה מצאו בו כדי לדרוש. ואם נשאל מה הטעם בפשט שהתורה ייחדה את יום שישי של בריאת העולם בה' הידיעה, מסתבר שהוא מפני ייחודו של יום זה מכל ימות עולם, שבו נסתיימה מלאכת הבריאה, ובו אמר ה', והנה טוב מאד. ובאמת נתבאר אצלנו כמה פעמים שתחילת עניינה של השבת, הוא שה' שבע רצון מהבריאה שברא. ומבואר שתחילת דבר זה בהכרח הוא ביום ו', שהרי בו נסתיימה הבריאה.
ועניין השעה החמישית, הוא לכאורה ממה שנתבאר בגמ' בסדר בריאת האדם, שעה ראשונה – הוצבר עפרו, חמישית – עמד על רגליו. בשעה חמישית נסתיים עיקר מעשה היום השישי, ומאז התחילה שביעות הרצון מהבריאה, והתנוצצה הארת שבת. זהו מקור דברי האר"י שביום ו' מאירה הארת שבת, ויש קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת. זהו טעמם של הנוהגים לטעום ממאכלי שבת בע"ש. ועדיין נראה שאין ראוי לטעום ממאכלי שבת עצמם, ויש בזה מיעוט מכבוד השבת עצמה, ליטול משל שבת בעבור ערב שבת, ויל"ע.
מקורות:
נוסח מוסף של שבת, מחזור ויטרי סי' קצ"א, שער הכוונות עניין טבילת ע"ש, תענית כ"ו ע"א, סוכה מ"ה ע"ב, תהילים קי"ח כ"ז, בראשית א' ל"א, שם ב' א', סנהדרין ל"ח ע"ב.
