אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. מתקני התפילה הזאת, פתחוה בדיבורים על ייחוד ה', ותפסו לשון המופיע בדברי הנבואה על עולם הבא, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונראים הדברים שהמכוון כאן היא לאותה בחינה שהשבת היא מעין עולם הבא. ועדיין הדברים צריכים הרחבת ביאור, וראוי הוא ייחוד ה' להרחיב בו לבארו ככל יכולתנו, מפני שהוא יסוד אמונתנו, והוא כל טובנו וכל תקפנו, כלשון הרמח"ל על מלכות ה' ביום ראש השנה.
ייחוד ה', הוא יסוד התורה, ואנו אומרים אותו פעמיים ביום באהבה כדי לקבל מלכות ה', עניינה עמוק מאד, וגם פשוט לגמרי. הוא שגור על לשון כל ישראל, המייסדים את חייהם עליו. ומאידך, גדולים חקרי לב שעסקו בכל עת בדעת אלוקים ובהבנת ייחודו, ועדיין היא צריכה לפנים, וזה כל האדם.
תחילת הדבר היא בידיעת שם הוי"ה, שמשמעותו בפשטות, מי שהוא הויה שלימה, שאינה חסרה כלום. כששאל משה את ה', ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, השיב לו ה' – הוי"ה. ה' אלוקי אבותיכם, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור ודור. אבל לפני התשובה שקיבל משה לשאלתו, ביאר לו אדון העולם את עומק הדברים, ואמר לו, אהיה אשר אהיה. וביאר הרשב"ם, ובדומה לזה כתב גם הגר"א, שכאן למדנו ששם הוי"ה עניינו שה' מציאותו שלימה, ובלשון הגר"א, הוויתו תמיד והוויתו מעצמו. ואם נוסיף לזה, שה' הוא שברא את העולם ומנהיגו, ואין דבר המתרחש בעולם היוצא משליטתו, נדע שהעולם מתנהג בשלימות האלוקית.
וכשנרצה לומר את הדברים הגדולים האלה בלשון בני אדם, נאמר אותם כך. כל אדם החי בעולמנו, רואה מולו את הטוב ואת הרע משמשים בערבוביה. אבל המאמין בייחוד, יודע ששורש העולם הוא בטוב. הרי אדם יודע שהרע מגיע בכל מקום שהוא מגיע, מחולשה ומחוסר כח. מעולם לא נעשה הרע לשמו, וכל עושה רע יבאר לך מדוע לא היתה ברירה אלא לעשות הרע, מסיבות שונות. אבל הטוב ראוי לו שייעשה בעבור עצמו. ואם קיים מישהו שאין לפניו שום חולשה ועוצר כח, בוודאי יעשה תמיד רק את הטוב. ועכשיו אם ה' הוא שברא את הכל ומנהיג את הכל, הרי למדנו שהטוב השלם הוא תוכנו האמיתי של העולם. המציאות כולה אינה אלא הדרך שיצר ה' כדי להוציא לפועל את הטוב הגמור.
תפיסה זו, כפי שהיא ידועה לנו, עומדת בניגוד גמור למציאות שאנו מכירים. מלחמת איתנים מתרחשת כל ימות עולם, בין הטוב והרע, ורבים מאד בני האדם שמלחמה זו ממלאת את חייהם. אבל אין מי שיוכל לומר לך, שלרע אין כח בעולמנו. ולא זו בלבד שאנחנו רואים בעינינו את כוחו ושליטתו של הרע, התורה עצמה מעידה על הרע, ודורשת מאיתנו להתייחס אליו ברצינות. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. כך שחיי האמונה דורשים מאיתנו להחזיק את המקל בשני קצותיו. מחד לדעת ולהבין שהטוב הוא הכח החזק והאמיתי, ושליטת הרע איננה אמיתית ומלאה, ומאידך לעמוד מול הטוב והרע כשני כוחות מקבילים, זה לעומת זה עשה האלוקים. מהתפיסה השניה מגיעה חובתנו להתבונן בעולם, לזהות את הטוב ואת הרע, להבחין ביניהם, ולפעול בכל כוחנו ויכולתנו לצמצם ככל האפשר את מקומו ושליטתו של הרע, ולחזק את השליטה והנוכחות של הטוב. מהתפיסה השניה מגיעה וודאותנו בצדקתה של המלחמה הזו, ובניצחון הטוב הוודאי.
קרע עמוק יש בין שתי התפיסות הללו, שרק משתיהן כאחת יכולים להעלות החיים היהודיים. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך, כי נגע בכף ירך יעקב. משמעות האיסור הזה היא המודעות שלנו, בכל עת, למלחמה שאנו נתונים בה. מלחמה שניצחוננו בה מובטח, כמו שיעקב יצא ממנה כשידו על העליונה. אבל מלחמה שאנחנו משלמים עליה מחירים כבדים. כך אנו אוחזים בשני הצדדים. אמונת הייחוד מדריכה אותנו ונותנת לנו וודאות בעומק המציאות, אבל אנחנו מבינים שעלינו לפעול בעולם שמציג מציאות שונה, ואנחנו נקראים לחיות בקרע הזה. כשאמרו, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כוונתם שאין לאדם בעוה"ז רשות להתעלם מן הקרע.
המקום שבו אנחנו מאחים את הקרע הזה, ולו באופן חלקי, הוא במנוחת השבת. יום מנוחה וקדושה, השבת נותנת לנו ציור כיצד העוה"ז בעומק מציאותו מתאים לטוב ולקדושה. בשבת אנחנו תופסים את עצמנו כמי שהשיג כבר את הטוב ואת הקדושה, והוא מתייחס לעולם כמקום מתאים לחזון האלוקי של הטוב. מנוחת השבת רואה את העולם הזה, מתוך שביעות רצון ונחת רוח.
מקורות:
תפילת מנחה של שבת, זכריה י"ד ט', מאמר החכמה לרמח"ל מלכויות זיכרונות ושופרות, שמות ג' י"ג-ט"ו, רשב"ם שמות ג' ט"ו, ביאור הגר"א לשו"ע או"ח סי' ו', דברים ל' ט"ו, קהלת ז' י"ד, בראשית ל"ב ל"ג, ברכות ל"א ע"א.
