אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. כתב רבי דוד אבודרהם, כלומר אברהם ויצחק ישמחו כשיעקב ובניו ינוחו בשבת ושומרין אותו. מנוחת השבת שייכת ליעקב ולבניו, ולא לאברהם ויצחק, ולכן לא נזכרה מנוחת השבת כי אם על יעקב ובניו. אמנם הם זכו לקדושת השבת בזכותם של אברהם ויצחק, ויש לאבות שמחה במנוחת הבנים. יש מן הראשונים שהזכירו בביאור המילים 'אברהם יגל', את הפסוק במשלי, גיל יגיל אבי צדיק, שמחתם של האבות היא במעלתם של הבנים. אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. ואם מבינים אנחנו מדוע בני יעקב נחים בשבת, והם ישראל בכל הדורות, שנצטוו בשבת, עדיין אין אנו מבינים מדוע שייכת מנוחת השבת אצל יעקב, ולא אצל אברהם ויצחק. ורש"י בספר הפרדס הביא מדברי חז"ל על הפסוק, ויחן את פני העיר, ובמדרש, שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמר ששימר יעקב אבינו את השבת.
ואם מקור מצאנו, שיעקב שימר את השבת, סברא לא מצאנו. הרי התורה לא ניתנה גם ליעקב, ולקיים את התורה קודם שניתנה, יכולים היו גם אברהם ויצחק, ומדוע נאמרה מנוחת השבת ביעקב ולא באברהם ויצחק?
ולמעלה הבאנו מדברי רש"י, ומספר הזוהר, שהשבת היא שמו של הקב"ה. וביארנו שהשבת היא בחינה של גילוי השלימות האלוקית בעולם העבודה, והיא מנוחת השבת. בעוד שכל ענייני הקדושה בעולם תלויים בעבודה, בשבת, הקדושה והמנוחה כרוכים זו בזו. יום מנוחה וקדושה לעמך נתת.
ונראה, שהיכולת לגלות בחייהם של בני אדם בעוה"ז את הארת השבת, תלויה בהשראת השכינה בעולם. לפחות מאחר החטא, העולם הפך לחול, ומצד עצמו אין הקדושה מאירה בו. אבל הקב"ה לא וויתר על בריאתו, ונטע בה עניינים של קדושה, שיש בהם כדי לקדש ולהאיר בעולם. השורש לכולם הוא התורה, שהיא דבר ה' המופיע ופונה אל האדם. אבל עניין נוסף הוא המקדש, המקום בארץ שבו השכינה שורה. וגדרו הוא, ושכנתי בתוכם. ע"י המקום המסוים שבו שיכן ה' את שמו, מתייחסת שכינתו לכל ישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב, הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. כשקבע ה' את משכנו כאן, הפך עולמנו למקום שבו יש אפשרות לטעום מן הקדושה והשלימות בעולמנו, וחלה קדושת השבת על ישראל.
עניין השכינה בארץ, כמו שעולה מן הפסוקים, תלוי במציאותם של ישראל, כעם שקיבל את השליחות לגלות בעולם את מציאות ה'. זוהי הסיבה מיד אחרי שהסתיימה כריתת הברית בסיני, עלה משה אל ההר לארבעים יום וארבעים לילה, וקיבל שם את פרשיות המשכן. העמדתם של ישראל בברית, מובילה לשכינה בארץ. על האפשרות שלא תשרה שכינה בישראל, בעקבות חטא העגל, אמר משה, אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה. לאמר, עיקר עניינם של ישראל תלוי בהורדת השכינה לארץ.
אמנם כבר אצל יעקב אבינו מצאנו בחינה של השראת השכינה. מיד לאחר שקיבל את הברכות מאביו, וזכה בברכת אברהם, ויצא לחרן כדי לשאת אישה ולהקים את בית ישראל, זכה לחזון הסולם, שעניינו, ככתוב בתורה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים. והקשר של נבואת הסולם לשעה שבה עמד יעקב, הוא ברור. כאשר נסתיים תהליך הברירה, ונקבע שיעקב אבינו, שמיטתו שלימה, הוא הנבחר, ומכאן ואילך משפחת יעקב התקדשה לגמרי, מאותו השלב הוצב סולם כדי לחבר שמים וארץ, וחלה השראת השכינה בארץ.
שמירת השבת שנאמרה ביעקב, היתה בחנייתו הראשונה של יעקב בא"י. ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען, בבואו מפדן ארם, ויחן את פני העיר. רק משפחת יעקב בארץ ישראל ראויים לגילוי שכינה ממשי, ולכן שם התחילה שמירת השבת. מתגלית בעולם הארה של שלימות אלוקית.
וצריכים אנו לדעת, שגם כשיצאנו לגלות, ולכאורה בטלו מאיתנו כל סדרי הקדושה, ועיקרה של הגלות הוא סילוק השכינה, מ"מ לא נתבטלה שכינה לגמרי מישראל. דבר זה למדנו מחז"ל, שדברו על שכינה בישראל בגלות, בכמה וכמה בחינות. גלו לבבל שכינה עמהם. המתפלל שכינה כנגדו, והלומד תורה שכינה כנגדו. כל בי עשרה שכינתא שריא, ובתי כנסת ובתי מדרש הם מקומות של שכינה. והעולה על כולם, איש ואשה זכו שכינה עמהם. והכוונה שמשהו מן השכינה, מעט מן המעט, שוכן בישראל גם בגלות. זוהי הסיבה שגם בגלות אנו זוכים לשבתות קודש, ומתקיימת בנו הארת השבת, ואנו טועמים משהו מן השלימות העליונה.
מקורות:
תפילת מנחה של שבת, אבודרהם מנחה של שבת, משלי כ"ג כ"ד, בראשית ל"ג י"ח, שמות כ"ה ח', במדבר ל"ה ל"ד, שמות ל"ג ט"ו, בראשית כ"ח י"ז, מגילה כ"ט ע"א, ברכות ו' ע"א, סוטה י"ז ע"ב.
