אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. למעלה הבאנו את דברי רבי דוד אבודרהם, שביאר, ששמחת האבות היא בכך שהבנים שומרים ונחים בשבת. והוספנו לבאר ששמירת השבת שייכת רק ממתי שישראל עומדים כנושאי התפקיד לגלות ולפרסם את שם ה' בעולם. ולכן לא נאמרה שמירת שבת אצל אברהם ויצחק, אלא אצל יעקב ובניו.
אמנם רש"י בספר הפרדס כתב, ששמחת אברהם ויצחק היא ג"כ ביטוי של שמירת שבת, וכך כתב: ולפי שהאבות שמרו משמרת השבת, שכן הוא אומר באברהם, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי, שאפילו עירוב תבשילין היה א"א יודע, ואומר כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו, וכו'. את בניו זה יצחק, ואת ביתו זה יעקב. וכולן שמחו בשמירת שבת. ולמדנו מדבריו, שהשבת כוללת בתוכה גם שמחה. ובאמת לא מצאנו מצווה לשמוח בשבת, ורק עונג ומנוחה נזכרו בשבת. אמנם בחז"ל, עה"פ, וביום שמחתכם, מצאנו שדרשו, וביום שמחתכם אלו השבתות. ובעניין פורים שחל בשבת, הביאו בירושלמי את הפסוק, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ודרשו, את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. והכוונה ששמחת שבת היא מדין תורה, ואילו פורים הוא מתקנת מרדכי. ועכ"פ מצאנו בשני מקומות אלו שחז"ל משתמשים בלשון שמחה על השבת, למרות שלא מצאנו ציווי כזה. גם בנוסח התפילה אנו אומרים, ישמחו במלכותך, והמשמעות היא שיש שמחה בשבת. וכן הוא במזמור שיר ליום השבת, כי שמחתני ה' בפעלך.
וכבר כתבנו בעבר, שהתורה נמנעה מלכתוב שמחה בשבת, משום שהשבת מתייחסת לעולם הנברא, ומבטאת את שביעות רצונו ושמחתו של ה' בעולמו. וכיון שעולמנו מלא בחטא, סרבה התורה לבטא במפורש שמחה ביחס לשבת, משום שקשה לומר, שה' ואנחנו שמחים במציאות החטא. אבל מצד האמת, הקב"ה רואה איך כל ענייני העולם ומקריו הם חלק מתהליך המוביל לתיקון העולם השלם.
ואין להבין שהחטא היה טוב ומועיל, אלא שגם החטא הוא דרך אפשרית להגשים את הטוב. לולא חטא האדם, היה הטוב מגיע בדרך אחרת, טובה וקלה יותר. ובספר מכתב מאליהו ביאר את העניין ואלו דבריו: נמצא שישנם שני אופני גילוי. הגילוי הבא על ידי האדם עצמו, בבחירתו הטובה, והגילוי המתגלה על גביו, בעל כרחו, על ידי משפטו ית'. החוטא הזיק לעצמו ולאחרים, וגרם שהדרך אל הטוב תהיה וכואבת. אבל עצם הטוב יגיע גם יגיע, ויצמח גם ממעשיו הרעים של האדם.
לכן, לכאורה, נמנעה התורה מלהזכיר במפורש את שמחת השבת, רק מבין השיטים צומחת השמחה ומופיעה. האדם נמצא בשבת במחיצתו של ה', והוא מקבל תפיסה בגודל ובעומק המחשבה האלוקית. הדברים מתיישבים על ליבו, והשמחה מאירה לו. לכן שמירת השבת נקראת שמחה.
אלא שאם לפירושו של רבי דוד אבודרהם שאלנו מדוע לא נזכרה שמירת השבת אצל אברהם ויצחק, לפירוש רש"י צריכים אנו לשאול להיפך. מדוע שמירת השבת של אברהם ויצחק נקראת שמחה, ואילו שמירת השבת של יעקב ובניו אינה נקראת שמחה, כי אם מנוחה. ואם ביחס לבני יעקב, אפשר להבין שמציאותם הכללית של ישראל איננה מציאות שלימה, שהרי הופקדו לתקן את העולם מקלקוליו ולהוציא אור מן החושך. אבל יעקב עצמו, מדוע יהיה שונה בזה מאבותיו, אברהם ויצחק? מדוע הם שייכים לבחינת שמחת השבת, ואילו יעקב, בחיר שבאבות, יצורף לבניו למנוחת השבת בלבד?
ויתבארו הדברים מתוך הידיעה, שיעקב הוא שורש חיי ישראל בגלות. כל מה שיצחק קיבל מלמעלה, נצרך יעקב לעמול עליו עמל רב. לשניהם היה אח גדול יותר, שהיווה ערעור על בחירתם. שניהם היו מאוימים מנזק חמור שעלול אחיהם להסב להם. שניהם היו צריכים גם לשאת אישה. בכל העניינים הללו, אחרים היו אלה שעשו את הדברים עבור יצחק, ואילו יעקב עמל עליהם קשה. הוא נאלץ לקנות את הבכורה ולגנוב את הברכות. הוא נאלץ לברוח מאחיו לארץ אחרת, ולפעול עימו בדורון, תפילה ומלחמה. עבור נשיו הוא עבד ארבע עשרה שנה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. כל זה מלבד צרת יוסף ודינה, שהכאיבו את ליבו מאד. על כולן אומר יעקב את דבריו: מעט ורעים היו ימי שני חיי.
יעקב נשלח כדי לסלול דרך לבניו, כיצד לנהל את חייהם בתוך החושך הקשה והכואב, ולהאיר את המציאות באור של אמונה. זוהי מנוחת השבת, שהיא דבקותם של ישראל באמונתם בה', אמונה שעדיין אנו מצפים לגילויה השלם, ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם.
מקורות:
נוסח מנחה של שבת באבודרהם ובספר הפרדס, בראשית כ"ו ה', יומא כ"ח ע"ב, בראשית י"ח י"ט, במדבר י' י' ובספרי שם, אסתר ט' כ"ב, ירושלמי מגילה פ"א הל"ד, נוסח מוסף של שבת, תהילים צ"ב ה', מכתב מאליהו ח"ג עמ' 235, בראשית ל"א מ', שם מ"ז ט', ישעיהו נ"א י"א.
