בשיר המופיע בזמירות לשבת, ומתחיל במילים – ברוך א-ל עליון, באחד הבתים, מופיע רעיון ייחודי, שאנו רוצים לפתוח אותו כאן. ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל, מאת כל סוכה שוכן בערפל. נחלה לו יזכה בהר ובשפל, נחלה ומנוחה כשמש לו זרחה. המילה סוכה יכולה להתפרש במובן של סכך. ה' מסוכך על המציאות כולה, כשהוא עצמו שוכן בערפל שמרחף מעל עולמנו. אמנם נראה שאין זה הפירוש הנכון, וסוכה הוא במובן של רואה, כמו שדרשו חז"ל בשמה של יסכה בת נחור, וברש"י, זו שרה (והיא נקראת יסכה) על שם שסוכה ברוח הקודש. כך הקב"ה רואה הכל, למרות שהוא שוכן בערפל, נסתר ואינו נגלה.
מדוע בחרנו לפרש כך את המילה סוכה? בגלל ההזכרה של המושג כפל. כפל הוא תשלום שהתורה חייבה גנב, ולא גזלן. ובגמ' אמרו, שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת, שנאמר, הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם, וכתיב, ויאמרו לא יראה י-ה ולא יבין אלוקי יעקב. הגנב משלם כפל, משום שהסתרת המעשה מלמדת שהוא מבין את הבעיה שבמעשיו, ולכן הוא מסתיר אותם מעין רואים. מבחינתו בהסתרה הזו נפתרה הבעיה, ואילו מה' הרואה-כל מתעלם הגנב. הוא כביכול איננו גורס את ראיית ה' והשגחתו. לכן עונשו יותר מן הגזלן, והוא חייב כפל.
הפייטן שלנו מדבר על שומר השבת, ומבטיח לו כפל שכר, מבורא העולם הרואה הכל למרות שהוא שוכן בערפל ואינו נראה. כמו שהגנב, שמתעלם מראייתו של ה', כנראה מפני שה' הוא בלתי נראה, מקבל עונש כפל, כך שומר השבת המתחשב ומכבד את רואה הכל שאינו נראה, זוכה לשכר-כפל. זוהי ההבנה הפשוטה והמוכרחת של דברי הפיוט.
אמנם נראה שיש כאן עומק נוסף. עומק שנעמוד עליו בהתבוננות במילות הפיוט. ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל, את הביטוי כל חוכה, לקחת המשורר מנבואת ישעיהו, אשרי כל חוכי לו. את הדברים הללו אומר הנביא כשהוא מורה לישראל לא לצאת למלחמה נגד אשור וסנחריב, ולסמוך ולבטוח בה'. זו לא העמדה הרגילה של בני אדם בעולם. בדרך כלל מוטל על האדם תפקיד לפעול בעולם בשכל ובתבונה ולקדם את המגמות הראויות והנכונות. מסיבות מסוימות, המיוחדות לאירוע ההוא, נדרשה מישראל מידת ביטחון מיוחדת, של הישענות על ה' בלבד.
העמדה המיוחדת ההיא, עומדת בשורש השבת. בשבת האדם פורש מהפעילות בעולם, מתוך הכרה עמוקה, שה' מנהל את העולם, פועל בו ומוביל אותו. שומר השבת מחכה להארה וסיוע אלוקיים. הוא נותן את ביטחונו בדווקא במי שאינו נראה, אבל רואה הכל ופועל עם הכל.
נחלה לו יזכה בהר ובשפל, השפע שיזכה לו שומר השבת אינו זמני אלא נצחי והוא בבחינת נחלה. נחלתו של עם ישראל היא ארץ ישראל, שמתאפיינת בהיותה מורכבת מהר ושפלה. כך התורה מתארת את ארץ ישראל, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. מפני האופי הזה של הארץ, אומרת עליה התורה, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה. יש טעם מיוחד להדגיש ששכרו של שומר השבת, המוכן לוותר על שליטתו במציאות, ולמסור את חייו לידי ה', הוא החיים בארץ שאותה ה' דורש תמיד.
נחלה ומנוחה כשמש לו זרחה. הצירוף נחלה ומנוחה לקוח כמובן מן התורה, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. הדברים הללו נאמרו על הקיום במדבר, לפני הכניסה לארץ. בארץ ישראל קבלו ישראל גם נחלה וגם מנוחה, אבל יודעים אנו שאע"פ שא"י היא שלנו תמיד, גם בגלות, היא נחלתנו ואליה אנו שייכים, עדיין לא הגענו אל המנוחה השלימה, ומא"י יצאנו לגלות. מתי תהפוך נחלה למנוחה? בגאולה השלימה. מי ששומר שבת בעולם הזה, ובונה את עתידו על הציפיה ליד ה', הוא יזכה לנחלה שהיא מנוחה, לגאולה שלימה.
כשמש לו זרחה, שומר השבת יזכה למנוחה ונחלה, כמי שהשמש זרחה לו. על יעקב אבינו נאמר, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל. היכן נזכרה נחלה שמיוחדת ליעקב? בנבואת ישעיהו, בשכרו של שומר השבת. והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר. נחלת יעקב היא נחלה ללא מצרים, כמו שהבטיח ה' ליעקב, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה, וכמו שאמרו בגמ' על המענג את השבת, שנותנין לו נחלה ללא מצרים.
אבל נראה שבהזכרת השמש הזורחת ליעקב יש עניין נוסף. זריחת השמש הזו היא רפואתו של יעקב מצליעתו, כמו שהביא רש"י שם ממדרש אגדה, ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו. צליעה זו נוצרה במאבק הלילי עם שרו של עשיו, שנמשח עד עלות השחר, והמשמעות היא, עד בא הגאולה. נחלה ומנוחה כשמש לו זרחה, שומרי שבת, הבוטחים במי שרואה כל, ואינו נראה, יזכו לנחלה ומנוחה בעת זריחת השמש, בא הגאולה.
מקורות:
הפיוט ברוך א-ל עליון לרבי ברוך ב"ר שמואל ממגנצא, בראשית י"א כ"ט וברש"י, בבא קמא ע"ט ע"ב, ישעיהו כ"ט ט"ו, תהילים צ"ד ז', ישעיהו ל' י"ח, דברים י"א י"ב, בראשית ל"ב ל"ב וברש"י, ישעיהו נ"ח י"ד, בראשית כ"ח י"ד, שבת קי"ח ע"א.
