אמרו בגמ', בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב, לחם משנה. חייבו חכמים לבצוע בסעודות שבת על לחם משנה, כמו שמצאנו במן שביום השישי מצאו ישראל לחם משנה, האחד ליום שישי והשני לשבת. ומשמעות הדברים, שכדי לזכור את ההנהגה האלוקית המיוחדת, שנהגה במדבר, לכבד את השבת ולדאוג לסעודת שבת מיום שישי, תקנו חכמים להעמיד בסעודת שבת לחם משנה.
ובאופן ההנהגה עם שני הכיכרות, אמרו בגמ', רב כהנא נקט תרתי ובצע חדא. אחז בידו את שני הכיכרות, ובצע אחת מהן ואכל ממנה. אין צורך לבצוע את שני הכיכרות, ודי בזה שהוא אוחז בשני הכיכרות בשעת הברכה. ובהמשך הגמ', רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה. וברש"י, בצע לכוליה שירותיה – פרוסה גדולה, ודי לו בה לאותה סעודה, ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה. ובחידושי הרשב"א הביא דברי רש"י וכתב, ואינו מחוור בעיני, דהא אינו ענין שמועתנו. אלא נראה לי דבצע על כל הככרות קאמר, ומשום דקאמרינן דנקט תרתי ובוצע חדא, קאמר הכא, ר' זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה.
הרי לנו שני פירושים להנהגת רבי זירא. לרש"י רבי זירא בצע מן הכיכר פרוסה גדולה, שדי בה לכל הסעודה, ואילו לרשב"א רבי זירא בצע את שני הכיכרות. לרשב"א יש כאן תוספת בדין לחם משנה, שאין די שמביא לשולחנו ומברך על שני כיכרות, אלא צריך לבצוע את שניהם. ואילו לרש"י הנהגת רבי זירא היא הנהגה של שפע בסעודה, ואין לה יחס עם דין לחם משנה. ומזה עצמו הביא רשב"א הוכחה לדעתו, שהרי לפי רש"י דברי רבי זירא הובאו כאן בלי קשר לסוגיית לחם משנה, ובזה יש דוחק.
ויש לדון האם דין לחם משנה הוא חובת זיכרון לנס ולחסד ה', שהוסיף ונתן לחם משנה מדי יום שישי לכבוד שבת, או שיש כאן תוספת לחובת עונג וכבוד שבת, שיביא לשולחנו שפע גדול, אלא שקבעו חכמים בזה צורה של לחם משנה, כדי להזכיר את הנס.
והרמב"ם הביא דין זה בתוך החיוב בסעודות שבת – חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין, ולבצוע על שתי ככרות. מבואר שהשווה דין לחם משנה לדין יין בסעודה, ונראה שהכוונה בשני דינים אלה אחת היא, לכבד הסעודה ברוב שפע וברכה.
ולפי זה גם לפי רש"י, שאין צריך לבצוע את שני הכיכרות, כוונת הדין היא בשפע שמביא לצורך הסעודה לחם משנה, ואם יחפוץ לאכול משניהם יאכל, אע"פ שאם לא יחפוץ יכול להסתפק בכיכר אחד. ולפי זה מתבארת שיטת רש"י מקושיית הרשב"א, שהביאו כאן את הדין לבצוע פרוסה גדולה, ואע"פ שאינו נוגע לדין לחם משנה, משום ששני הדינים הם ביטוי לכבוד שבת ולשפע הנוהג בסעודותיה.
ולפי זה, אע"פ שנפסק בשו"ע כדעת רש"י, בוצע על שתי כיכרות, שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה, מ"מ אין יוצאים בלח"מ אא"כ שני הכיכרות מזומנים לסועדים, ואם יחפצו יוכלו לאוכלם. אבל אם מביא פת שנצרכת לסעודת שחרית, ומביאה לשולחן רק כדי לקיים דין לח"מ, ואם יחפוץ מי מהמסובים לאכול ממנה, יאמרו לו שהיא נצרכת לסעודה הבאה, יש לומר שאין זה לח"מ. ובוודאי אם אינו יכול לאכול מהכיכר השני, כגון שהוא של אחרים, או שהוא אסור באכילה בהחלט, אין שייך בו קיום לחם משנה.
ובאגרות חזו"א, באגרת של הדרכה בעניין ע"פ שחל בשבת, כתב כך – לדקדק שלא יישאר חמץ, ולבטל בשביל זה לחם משנה, רק לצרף מצה בשביל לח"מ. וכוונתו, שאסור להשאיר לשבת זו חמץ שאינו מתכוון לאוכלו, כנאמר במשנה בדעת רבי מאיר, מבערין את הכל לפני השבת. והכריע מרן החזו"א, שחיוב לחם משנה אינו נחשב צורך, ואסור להשאיר חמץ בשביל זה. והוסיף החזו"א ללמד שאפשר לצרף מצה ללחם משנה, ולכאורה, הרי הלכה היא שאסור לאכול מצה בערב הפסח, ואיך היא מצטרפת ללחם משנה?
ובספר שמירת שבת כהלכתה, הניח שפת האסורה באכילה אינה ראויה ללח"מ, אלא שמחלק בין דברים האסורים מן הדין, לדברים האסורים ממנהג או מחומרה, וכפי הנראה החזו"א תפס שאיסור מצה בע"פ אינו איסור גמור, שהרי לא נזכר בתלמוד הבבלי, כי אם בירושלמי. ולדעתי אין בכל זה כדי להעלות ארוכה, שהרי אנו נוהגים באיסור זה באופן מוחלט, וממילא אין פת זו מוכנה לסעודתנו. והגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל, תפס שהחזו"א הורה לקחת מצה כלחם משנה, לרווחא דמילתא, משום שאין פת אחרת ויתר טוב לקחת מצה מאשר לקחת פת אחת. ויותר נראה שרצה החזו"א למנוע מלהשאיר לשבת ע"פ חמץ שיצטרכו לבארו, שהוא תפס זאת כאיסור ממש, והורה שמבטלים מפני זה לח"מ, וכדי לפייס דעתם נתן עצה זו, אבל אין בה לחם משנה של ממש.
ונראה עוד, שאין צורת המצווה לחלק העיסה שרגיל לאכול מדי, ולאפותה כשני כיכרות, אלא להכפיל הכמות ולהביא לסעודה. ובוודאי אם נותר ומשליכים אותו, אין בזה משום בל תשחית, שהרי זהו כבודה של השבת, וזו עיקר תקנת חז"ל.
מקורות:
שבת קי"ח ע"א וברש"י ורשב"א שם, שמות ט"ז כ"ב, רמב"ם פ"ל מהלכות שבת הל"ט, שו"ע או"ח סי' רע"ד סעיף א', קובץ אגרות חזו"א ח"א קפ"ח, פסחים מ"ט ע"א, שש"כ ח"ב סי' נ"ה, חוט שני להגר"נ קרליץ הלכות שבת ד' עמ' שס"ט.
