הבאנו למעלה את דברי הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל שעסק בדרכי השגת עונג שבת פנימי, ובחיפוש המבט הנכון שמביא לעונג נפשי. ונראה לומר בזה דברים.
העולם שאנו חיים בו נתון תמיד למלחמה קשה בין טוב לרע. האדם בטבעו נתון בתוך המציאות הגשמית, ואיננו יכול לצאת ממנה, כל עוד הוא בחיים חיותו. המציאות הגשמית כפי שהיא, היא חושך ולא אור, והיא נתונה לכל מיני קלקולים ועיוותים. הקלקולים האלה מסיטים את האדם מן הדרך הישרה ומרצון בוראו, ומביאים אותו לחטאים שונים, וגם מסירים אותו מהמציאות הנכונה של הדברים, והופכים את חייו ואת מעשיו הגשמיים לכואבים וחסרי שמחה. ואחת מהעבודות החשובות והקשות שבמקדש, הוא לצמצם את השימוש בענייני עוה"ז כדי לצמצם ולמנוע את אחיזת החטא בו.
אמנם צריך האדם שידע, שכל היחס הזה לעולם הגשמי ולהתנהלות בו, אינו אלא בגלל האחיזה שניתנה לרע אחר חטא אדם הראשון. וברור לגמרי שכשהיה האדם בגן עדן, ואכל שם מכל עץ הגן הטוב למראה ולאכילה, ומיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, ברור הדבר שלא היה אז נצרך לפרישות. והטעם, משום שהיה חיה בתוכו הידיעה וההרגשה, שה' הוא מפרנסו, וממילא ההנאה הגשמיות שנהנה לא היה בהן צד של קלקול ועיוות, חטא וטומאה. ורק כיון שגורשנו מגן עדן, והכרובים ולהט החרב המתהפכת הושמו כדי לשמור את דרך עץ החיים, נמצאנו רחוקים מן האור, ונמצאים תמיד בחשש של שליטת היצר וקלקול החיים.
אבל המציאות הגשמית כשלעצמה, לא התקלקלה, ובכל המציאות המעוותת בה אנו חיים, עצם המעשים והפעולות, במידה שנעשו כראוי לפי צורתם הטבעית הנכונה, נשארו במעלתם הראשונה. וכל המעשים ההם, אחרי שיוסרו מהם כל הקלקולים בתיקונים שצריך האדם לתקן את עצמו יישאר החלק הטוב בתיקונו, ויצטרף לקיומו הנצחי בעולם הבא.
והנה על הפסוק, והתקדשתם והייתם קדושים, אמרו חז"ל, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ושמעתי על זה דברים נפלאים מהגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל. תקנו חז"ל נטילת ידיים לסעודה, וידוע טעם התקנה משום סרך תרומה. אמנם מלמדים אותנו חז"ל, שיש טעם נוסף בתקנה זו, שצריך האדם להתקדש לסעודה. והמובן בזה, שכמו שהאדם הנכנס למקדש צריך לקדש ידיו מן הכיור, והעומד להתפלל צריך ליטול ידיים, כך האוכל צריך ליטול. והטעם משום שכמו המתפלל שהוא עומד לפני ה' לבקש את צרכיו, צריך להתקדש לפני התפילה, כך הסועד את ליבו, שהוא מקבל את מזונו מאת ה', צריך להתקדש לפני זה בנטילת ידיים. אמנם יש הבדל גדול מאד בין תפילה לסעודה, בכך שהמתפלל אינו צריך ליטול ידים אחר התפילה, משום שאין צד שהתפילה תרחקהו ממקומו הראשון. אמנם האוכל, למרות שהיה צריך ליטול ידיים ולהיטהר ולהתקדש לפני האכילה, הוא צריך ליטול ידיים גם אחריה, משום שהעיסוק בהנאה הגשמית יכול להוריד את האדם ולהרחיקו.
וזוהי מציאות האדם הכשר בעולמנו, חלק גדול ממעשיו והתנהלותו הם מצוות ומעשים טובים, שהרי אין לך מצווה גדולה יותר מהעיסוק בקיום החיים ובשמחתם. ולפי ערכו בעבודת ה', כך רב יותר החלק הטוב בכוונת המעשים ובהרגשתם. אלא שרוב ככל בני האדם רוב מעשיהם עטופים גם בעטיפות של קלקול וטומאה, וכל החלק הזה צריך לרדת מן החשבון, אבל אין הוא מבטל את החלק הטוב, והחלק הטוב הזה נשאר קיים בנפש האדם, והוא מגיע עימו לחיי נצח בעולם הבא.
וחשוב לזכור שהחלק הטבעי הנובע מעצם מציאות העולם, הוא החלק הטוב, שהרי הטבע בעצמו הוא טוב ונכון. וכל הקלקולים אינם שייכים לטבע, אלא לסטייה מן הטבע. ותן דעתך, הרי הכתוב אומר, ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע, ולמדנו שהחיים זהים לטוב, ואין מוות אלא רע. וממילא הוא שהחיים עצמם מובילים את האדם לדרך הטבע, ולכן המעשים הטובים הם הדרך הישר והטבעי.
ועיין בדברי הגאון רבי ירוחם הלוי זצ"ל, בספר דעת חכמה ומוסר, כתב על מה שנאמר אצל רחל, ותקנא רחל באחותה. ותמצית דבריו, שהקנאה עצמה, שהיא בדרך כלל מידה רעה, יכולה להיות נקייה מחטא ומקלקול, וכך היא היתה אצל האימהות. והביא לזה ציור מדבר שחידשו באותם הימים, קפה ללא קופאין, שהוא ממש קפה, אלא שהוציאו ממנו את כח הארס וההרס שבו.
ובכל ימות השבוע אנו עסוקים בלהכריע את העולם לכף זכות, ואין לנו רשות להתרחק מהספק הטבוע בעצם המציאות. עלינו להשתדל לחשוש ולחשוד בכל מעשה שמא הרע תפס בו אחיזה, ולהשתדל לכוון את הדברים אל הטוב. אבל בשבת אנו מסתכלים על הבריאה במבט העליון, ומצטרפים לשיר של יום השבת, כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. בשבת אנו שבעי רצון מכל ענייני החיים, ומשתדלים לאחוז במבט הפנימי והאלוקי, על המציאות בטובה, כפי שהיא באמת מתחת הררי הקלקולים האנושיים.
ונראה שזהו חלק מגדר מצוות עונג שבת. שהרי ביום זה הקב"ה שמח בעולמו שברא, ואנו מוזמנים אצלו לשמוח בשמחתו. כחלק מהצטרפותנו לשמחתו בעולם, אנו מוזמנים לפתוח את ליבנו להשתמש ולהתענג מהבריאה, מתוך התמקדות בצדדיה הנכונים והטובים.
מקורות:
לקט שיחות מוסר ח"א עמ' תל"ו, סנהדרין נ"ט ע"ב, ויקרא י"א מ"ד, ברכות נ"ג ע"ב, דברים ל' ט"ו, דעת חכמה ומוסר ח"ב סי' י', בראשית ל' א, תהילים צ"ב ה'.
