הבאנו למעלה את דברי הגמ', כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהינום וממלחמת גוג ומגוג. וביארנו שהתיקון הסופי של העולם כולל בתוכו שלוש שלמויות, שלמות האדם הפרטי, שלמות עם ישראל, ושלמות החברה האנושית כולה. לשלש השלמויות הללו יש שלוש התנגדויות בעולם, לשלמות האדם הפרטי מתנגדים חטאי האדם, ודין הגיהינום בא למחוק ולתקן את החטאים. שלמותו של עם ישראל היא הגאולה העתידה, ועיוותי החברה היהודית הם מתנגדיה. חבלי משיח הם התהליכים של פירור היסודות המעוותים שבקהל ישראל. שלמותו של העולם האנושי כולו כלול בתיקון ובגאולה השלמה, ומתנגדי השלמות הזאת הם אויבי ישראל ושנאתם לעם עולם. מלחמת גוג ומגוג היא המקום שבו יתכלו אויבי ישראל, מלבד אלה יקבלו על עצמם את עולה של הקדושה.
מובן מאליו שכל שלושת התיקונים האלה כרוכים בהרבה מאד כאב וסכנות, שצריכים גם ישראל לעבור כדי להיות ראויים לשלמות שתבוא בעקבותיהם. המענג את השבת, הוא מי שמעמיד מול עיניו את רצון ההטבה העמוק, ואת ציורה של השלמות הסופית, ומתענג ושמח לכבודם. מי שעושה כן אחוז בשלמות הסופית והוא ראוי להיות ניצול מייסורי הדרך אל התיקון.
אמנם, בגמ' דרשו את שלושה הדברים שהמענג את השבת ניצול מהם, מן הפסוקים. שלוש סעודות השבת נלמדו משלוש פעמים היום הכתובים בעניין המן, ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה. וכך דורשת הגמ' – מחבלו של משיח, כתיב הכא יום וכתיב התם, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. מדינה של גיהינום, כתיב הכא יום וכתיב התם, יום עברה היום ההוא. ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא יום וכתיב התם, ביום בא גוג על אדמת ישראל. הקושי הוא שדרשות אלו נראות רמזים רחוקים מאד, והשימוש במילה יום כדי לדרוש הוא צ"ע, שהרי המילה יום איננה מייצגת, לכאורה, שום דבר מהותי, לא בעניין השבת ולא בעניין המאורעות הגדולים המדוברים בפסוקים, כך שדרשת הגמ' נראית כסימנא מילתא בלבד, והדעת איננה מקבלת שיאריכו חז"ל להביא פסוקים ולדרוש דרשות על גבי דרשות, שאין בהן כדי ללמד את עצם העניין הנידון.
ובחידושי אגדות למהר"ל כתב לבאר את דרשת הגמ' – והרמז בא במילת ג' פעמים יום כדלקמן, דניצול מג' פורעניות דכתיב בהו יום, דכל הצלה וגאולה נקראת ע"ש יום, והצרה ע"ש לילה. עיקר דבריו שאזכרת יום בפסוקים העסוקים בגיהינום, בחבלי משיח ובמלחמת גוג ומגוג, יש בה חידוש, שהרי כל הצלה וגאולה נקראת ע"ש יום, ועניינים אלה הם צרות גדולות וכואבות. ויום הנזכר בהם מלמד שיש מי שעניינים אלה הם גאולה בשבילו, והוא המענג בשבת את שלוש סעודותיה.
ונראה לבאר באופן אחר. הדרשה הנדרשת לחיוב ג' סעודות השבת היא משלוש פעמים היום הנזכרים בעניין המן, בפסוק, ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה. הדרשה היא, כמובן, מחזרת המילה היום שלוש פעמים, שבאה כמובן להדגיש שזהו יום מיוחד בעל משמעות. וכיון שחזר הכתוב שלוש פעמים על מילת היום, למדנו לציין את ייחודו של יום ג' פעמים, או שלמדנו שבכל בחינות היום יש לציינו. וכלל אפשר לקבוע, המילה יום יכולה להתפרש על יום סתמי, אחד הימים. אמנם אם היא מתייחסת ליום מסוים, היא מלמדת שזהו יום מיועד, יום בעל משמעות.
וכאשר הפסוקים מזכירים יום ביחס לעניינים הנעשים במשך זמן רב ובתקופות ארוכות, נראה שהכוונה היא לציין שהאירוע הזה אינו מתרחש סתם, אלא מתחילת הדברים אמורה המציאות להביא לאירוע הזה, וכביכול יש זמן מיוחד המתאים ומיועד לאירוע הזה. זו היא לכאורה המשמעות של המילה יום ביחס לבריאת העולם, בפסוק, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה' א-לוקים ארץ ושמים. הביטוי יום עשות ה' אלוקים הוא קשה קצת, שהרי העולם נברא בשישה ימים, ולא ביום אחד. והכוונה היא לדבר על תולדות השמים והארץ מאז אותו יום מיוחד לאירוע הגדול והמשמעותי, בריאת העולם.
כך יש להבין גם את השימוש במילה יום ביחס ליציאת מצרים, בדברי הכתוב בירמיהו, אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך, ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך. אע"פ שהברית הזאת נכרתה בסמיכות למעמד הר סיני, בפרשת משפטים. ועל כרחנו משמעות המילה ביום כאן, הכוונה שהברית נכרתה מכח היום שבו אמורה היתה להיות ולהתרחש יציאת מצרים.
וכך הוא גם בשלושת המאורעות הגדולים, יום ה' הגדול והנורא, המתייחס לחבלי משיח, יום עברה, המתייחס לדין הגיהינום, ויום בא גוג, המתייחס למלחמת גוג ומגוג. שלושת המאורעות הללו ימשכו כפי הנראה זמן ארוך, ולאו דווקא יום אחד. והם מכונים בפסוקים במילה יום, משום שאין אלו אירועים מקריים, שיכלו להתרחש אבל יכלו גם לא להתרחש. אלו הם ימים שיש זמן המיועד להם, משום שהם חלק מהותי בתכלית הבריאה. ואדם המודע לתכנית האלוקית הגדולה, ומבסס את חייו על הייעוד של העולם להגיע אל התכלית, ועל הרצון העליון של הבריאה, שהרי זהו עניין עונג שבת, אינו צריך לסבול את סבלם של הימים הגדולים האלה, והוא אחוז כבר בתיקון שיגיע אחריהם ומכוחם.
מקורות:
שבת קי"ח ע"א, שמות ט"ז כ"ה, מלאכי ג' כ"ג, צפניה א' ט"ו, יחזקאל ל"ח י"ח, חידושי אגדות למהר"ל מפראג שם, בראשית ב' ד' (ועיין במפרשי הפשט שם איך התמודדו עם הקושי), ירמיהו ל"ד י"ג-י"ד.
