קיי"ל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולמעלה עסקנו במקור הדין הזה בדרשות הפסוקים. ומבואר במתני, שנשים פטורות מקריאת שמע, ונתבאר בגמ' שהוא מפני שזו מ"ע שהז"ג. הבנת העניין היא לכאורה פשוטה, שהרי חייבים בק"ש רק בזמן שכיבה ובזמן קימה, וממילא היא מצות עשה שהזמן גרמא. אמנם עדיין יש לי בזה קושי, שיש להציגו בשתי דרכים.
חדא, הנה מצוות הקרבת קרבן התמיד איננה שייכת בכלל בהאי עניינא של מצוות עשה שהזמן גרמן לפטור נשים, שהרי אין זו מצווה על היחיד, אלא על הציבור כולו. אבל אם הייתה מצוה כזו בתורה, להקריב מדי יום, בבוקר ובערב, והתורה היתה אומרת עליה, תמיד. האם היינו אומרים שהיא מ"ע שהז"ג? הרי התורה אמרה שהיא נוהגת תמיד. ולכאורה ק"ש היא ממש כהקרבת תמידין, חייב אדם לקרוא ק"ש תמיד, בשכבו ובקומו, ומדוע לא נימא שהיא מצווה של תמיד?
ולכאורה צ"ל שאין ניגוד בין המושג תמיד למושג זמן גרמא. כיון שהתמיד הזה איננו נוהג ממש בכל עת ובכל שעה, אלא בזמנים מסוימים ביום, נקרא זמן גרמא. ואכתי צ"ע.
אבל יש להציג את הקושי הזה בדרך אחרת. והוא דיל"ע מה יש במצוות עשה שהזמן גרמא שלכן התורה פטרה מהן את הנשים? ובפרט שאין דרשה גמורה וברורה שכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, אלא הקישו את כולן לתפילין, וצ"ע מהי הסברא שדווקא במצוות אלה נלמד דין זה דנשים פטורות? רבי דוד אבודרהם כתב שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן מפני שהן משועבדות לכבוד בעליהן. ויש שכתבו שמוטלים עליהן צרכי ביתן. כך או כך, התנגשות כזו יכולה להתרחש גם במצוות שלא הזמן גרמן. וצריכים אנו לשאול מדוע דווקא מצוות אלו נדחות מפני חובותיהן האחרות של הנשים.
ולכאורה הטעם הוא שכיון שהזמן גרמן למצוות אלה, ואין הן נוהגות תמיד, המשמעות היא שאין אלו מצוות הכרחיות, שאי אפשר שיהודי יתקיים בלעדיהן, ולכן פטרה התורה את הנשים מהן. אפשר להבין לפי זה מדוע מצוות מצה ושבת, אפילו החלק מהן שהוא בבחינת מ"ע שהזמן גרמן, נשים חייבות בו, וכנראה הוא מפני שהן מצוות שיש בהן את יסודות היהדות, וכרוכים בהן איסורי תורה חמורים, כאיסור אכילת חמץ וחילול שבת, ולכן התורה חייבה נשים גם בעשה.
גם תפילין וציצית, למרות שהן מצוות שזמנן הוא מדי יום, אבל בכל זאת הלילה פטור מהן, או השבת, והמשמעות היא שיש מציאות של יהודי שאין לו ציצית או תפילין, ולכן נשים פטורות מהן. אבל קריאת שמע, שהתורה חייבה מדי יום ומדי לילה, אלא שצורת החיוב היא בתחילת היום, האם נכון לראות בה מצווה שהזמן גרמא, ולא מצווה תמידית? זאת ועוד, בסוכה ולולב, תפילין וציצית, הזמן הוא המחייב בהן. ולא המציאות הכללית, התמידית. אבל בקריאת שמע, התמיד הוא המחייב בה, אלא שהתורה הקפידה שיקרא האדם ק"ש בתחילת היום, ולא בכולו. לכאורה הזמן כאן הוא תוספת חיוב, ולא פטור, אע"פ שיוצא מכך גם פטור, אם איחר ולא קרא את סוף הזמן, שכבר פטור האדם לקרוא.
ואפשר לומר, שחז"ל הלכו אחרי ההגדרה, וכל שהזמן שותף בהגדרת החיוב של המצווה, נשים פטורות ממנה. ובפרט שכל עניין הטעמים אינו מוזכר בחז"ל, ומי יודע אם יכולים אנו לדעת ולהבין את טעמי הדינים.
ויותר נראה, שחז"ל קבלו והבינו, שאין גדר קריאת שמע שאדם חייב מדי יום לקרוא ק"ש ולקבל עול מלכות שמים, וזמן השכיבה והקימה הן רק פרטים בחובה התמידית הזו, אלא שהקימה והשכיבה מחייבות לקרוא את שמע, אלא שזמנים אלו מתרחשים מדי יום. ואם כנים דברינו, אם היתה התורה מזכירה במצוות קריאת שמע את המילה 'תמיד', היו מחפשים דרך לחייב בה נשים. ויש להעיר מלשון קדושת מוסף, ויחון עם המייחדים שמו, ערב ובוקר בכל יום תמיד, פעמיים באהבה שמע אומרים. ואע"פ שנוסח זה אינו נוסח התורה במצוותה, אלא בקשתנו לפני ה', מ"מ אם המילה תמיד מנוגדת להגדרת זמן גרמא, צ"ע להזכיר לשון תמיד במצוות כאלה.
ואכתוב עוד, שלפי מה שכתב בעל כסף משנה, שמדאורייתא החיוב הוא לקרוא בכל זמן ששוכבים בו ובכל זמן שעומדים בו, וזמן ק"ש של שחרית עד ג' שעות, הוא מדרבנן, האם לפי הבנה זו עדיין קריאת שמע תחשב זמן גרמא? הרי חייבים בה כל הזמן כולו! ולמעלה כבר כתבנו שדברים אלה של הכס"מ אינן להלכה, ואפילו הוא לא הביא דברים אלה לא בב"י ולא בשו"ע. ואם כנים דברינו, יוכח הדבר גם ממה שמפורש שק"ש היא מ"ע שבזמן גרמא.
ויש להעיר עוד, שבגמ' מבואר שנשים חייבות בתפילה משום דרחמי נינהו. ולא כאן המקום להאריך האם תפילה ראויה להיחשב זמן גרמא, והאם סברת הגמ' היא בדין דאורייתא או בדרבנן. אבל בשו"ע נאמר, נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים. ויל"ע מדוע סברא זו אינה מועילה כדי לחייבן בק"ש לפחות מדרבנן.
מקורות:
קידושין כ"ט ע"א, שם ל"ד ע"א, אבודרהם השער השלישי, נוסח קדושת מוסף, כסף משנה סוף פ"א מק"ש, שו"ע או"ח סי ע' סעיף א', ברכות כ ע"א וב'.
