סדר התפילות שאנו נוהגים בו, מורכב מחלקים שונים, ומיוסד בחלקו על דברי התורה עצמם, וחלקו על תקנות חז"ל, וגם על מנהגים מאוחרים שהנהיגו חכמים בדורות שונים. אין ספק שהחלק בתפילה, שמקורו בתורה ברור יותר מכל חלק אחר, הוא קריאת שמע, ששורשה לכאורה הוא בפסוקים מפורשים, ונתחיל את דיוננו בה ובמקורה בתורה.
מצוות קר"ש, נלמדת מן הפסוק – ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. הפסוק הזה, מצוין ברמב"ם בתחילת הלכות קר"ש, ובסה"מ, כמקור למצוות קר"ש.. אלא שעניין זה מעורר שאלה גדולה. הרי פסוק זה עצמו מתפרש בגמ' על מצוות ת"ת, ודרשו, ושננתם – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. וגם, ושננתם לבניך – אל תקרי ושננתם, אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. הרמב"ם בסה"מ, הביא פסוק זה כמקור מצוות ת"ת. וצ"ע איך מתפרש הפסוק בשתי דרכים, שהרי על אותם הדברים שהתורה ציוותה לשנן ולדבר נאמר גם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, וגם בשכבך ובקומך, ואיך שייך להחזיק שני פירושים שונים על אותו הפסוק?
ובאמת יש כאן שאלה בפשט, שהרי הציווי ושננתם ודברת בם, נאמר על אותם דברים שבפסוק הקודם כתוב עליהם והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, וצריך להתבונן באיזה דברים מדובר. ולכאורה יש שני פירושים אפשריים, או שהדברים האלה הם שמע ישראל ואהבת, או שהמדובר הוא על כל התורה כולה. ובאמת קשה מאד לפרש שהכוונה היא לכל התורה, שהרי בהמשך מבואר שאותם הדברים צריכים להיכתב על התפילין ועל המזוזה, וקשה לחשוב שצריך לכתוב את כל התורה על מזוזות הבית.
ובאמת יש מקום לפרש פירוש שלישי, שהכוונה היא על הפרשיות הכתובות בתורה לפני כן, עשרת הדברות, ואולי מן הפתיחה שלפני עשרת הדברות, ויקרא משה אל כל ישראל. אמנם לכאורה אין נראה לפרש כן, שהרי יש פרשה נוספת כזו בוהיה אם שמוע, ושם קשה למצוא פרשיות שלפניה שסביר לכוללם יחד. גם הציווי על הכתיבה בתפילין מופיע בפרשת בא בשתי פרשות סמוכות ממש, ולכאורה מוכח שהחובה לכתוב מתייחסת לפרשה הזו לבדה.
ועכ"פ, איך שלא יהיה, צ"ע איך חז"ל מזכים שטרא לבי תרי, ומפרשים חציו של הפסוק על כה"ת, וחציו על הפרשה הזו.
ונראה להבין את דברי חז"ל, שבוודאי פשט הכתוב מתייחס רק לפסוקי פרשה זו. והדברים האלה שעליהם מדובר, הם ייחוד ד' ואהבתו, וכמו"כ עניין שכר ועונש שמבואר בפרשת והיה אם שמוע. ועל ענייני הפרשה הזו נצטווינו שיהיו על ליבנו תמיד, שנקשרם לאות ולזיכרון ונכתבם על המזוזות, ועליהם נאמר גם ושננתם. בפסוק הזה עצמו נאמרו שני דברים. האחד, ושננתם לבניך בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. וכוונת הדברים לפי פשוטם היא, שבכל שעה שהאדם עסוק בענייניו, לא ציוותה התורה לעסוק בענייני ייחוד ד', אבל בשבתו בביתו, ששם יושב האדם כשאין לו דברים לעשות, או בלכתו בדרך, שאז רגליו עסוקות בהליכה, אבל פיו וראשו וליבו פנויים לעסוק בייחוד ד', ולכן ציוותה זאת התורה.
אבל המילים בשכבך ובקומך, אינם מוסיפים עוד זמן פנוי שיתחייב אדם לעסוק בו בייחוד ד' ובאהבתו, שהרי אין מקום להניח שזמן שכיבה או קימה הם פנויים. אלא הכוונה היא שעניינים גדולים אלו יהיו עסק האדם בלכתו אל מיטתו, ובקומו משנתו. ודבר זה הוא ביטוי נוסף למרכזיות העניינים בחיי האדם, שאין הוא עוזבם בלכתו לישון, ומיד כשמתעורר חוזר אליהם. כך נראים הדברים בפשוטה של תורה.
אמנם בתושבע"פ, הציווי לעסוק בכל עת פנויה בייחוד ד', מתפרש באופן רחב, על כל ענייני התורה, שהרי כולם מסתעפים מכבוד ד' ומחובתנו אליו. והסברא נותנת לפרש כך, שהרי המדובר הוא על שעות רבות בחיי האדם, והדין נותן לפרשו באופן רחב. ולכן נדרש פסוק זה על לימוד כל התורה. אבל הציווי בשכבך ובקומך, המדבר על רגע מסוים בכל יום, הדין נותן לפרשו באופן מצומצם, לומר פסוקים אלה בשעת שינה ובשעת קימה.
ודוגמה לעיקרון הזה, שכל ענייני התורה נתפסים כהרחבה לעניין אחד, אפשר לראות בדברי הרמב"ן, שעל הפסוק – רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ד' אלוקיך בחורב, כתב שהוא איסור לאו, שנמנה במניין המצוות, שלא לשכוח מעמד הר סיני. והקשה שם על דבריו ממה דאמרו, שמפסוק זה נלמד החיוב ללמד בני בנים תורה. ויישב הרמב"ן, כי הלימוד בתורה הוא הלימוד באמונת התורה. והכוונה היא שכל דבר תורה הנלמד מזכיר את היות התורה הזו מגיעה מיד ד' בסיני, והפסוק שבפשוטו מצווה על זכירת מעמד הרב סיני, כלולה בו המצווה לדעת ולזכור את כל התורה.
מקורות:
דברים ו' ז', רמב"ם הלכות קריאת שמע פ"א הל"א, ספר המצוות להרמב"ם עשה י', קידושין ל' ע"א, ספר המצוות להרמב"ם עשה י"א, דברים ו' ו', שם ו' א', הרמב"ן במצוות ששכח הרב ל"ת א', דברים ד' ט'-י'.
