הפעם הראשונה בתורה שבה מוזכרת השבת, היא בפרשת ויכולו, בסוף ששת ימי בראשית. כאן מדובר בשבת של בורא העולם, לפני שהשתתף בה איש זולתו. השבת הזו, היא שורש לכל השבתות שהתורה מדברת עליהם, שהרי בכל שבת שאנו שובתים, אנו מצטרפים לשבתו של יוצר בראשית.
ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. בהשקפה ראשונה, שלושת המשפטים הללו, הם חזרה על אותו עניין. השמים והארץ וכל צבאם, הושלמו להיעשות. ה' סיים ביום השביעי את מלאכתו, היא מלאכת הבריאה. ה' שבת ונמנע ממלאכתו ביום השביעי. לא ברור מהו החידוש שבכל אחד מהמשפטים.
יש גם קושי במושג שביתה בהקשר של שבת. שביתה, לכאורה, היא הימנעות מכוונת ממלאכה. אם ה' סיים לעשות את מלאכתו בשישה ימים, לא מובן כיצד שבת בשבת. הרי לא היתה עוד מלאכה לפניו, ולא היתה הימנעות ממלאכה.
ביאור הפסוקים, לכאורה, הוא כדלהלן. המשפט הראשון עסוק בעולם שלפנינו, השמים והארץ וכל צבאם, שאותם אנחנו מכירים. עליהם אומר הפסוק, שכולם נבראו באותם שישה ימים שלמדנו עליהם מתחילת התורה. הפסוק הזה הוא המשך לפסוק הראשון בתורה, בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. שניהם סוגרים את כל ששת ימי בראשית, ומלמדים אותנו את אמונת החידוש.
המשפט השני איננו מדבר על העולם שלנו, ועל מה שיש בו, אלא על ה' ועל המלאכה שלו. המילה מלאכתו, לכאורה, מתייחסת למלאכה שהוא חפץ ותכנן לעשות. הפסוק הזה, בשונה מן הפסוק שקדם לו, מדבר גם על היום השביעי. ה' סיים ביום השביעי את כל מלאכתו, אותה רצה וחשב לעשות.
משמעות הדברים האלה היא, שהקב"ה 'הצליח' לעשות את כל תוכניתו. זוהי צורה אחרת להגיד את מה שנאמר באופן מפורש בכל ששת ימי בראשית, וירא אלוקים כי טוב, שפירושו, מעשה הבריאה של כל יום ויום, הגשים את המגמה האלוקית. בסוף בריאת היום השישי התורה מסיימת בסיכום כולל של מלאכת ששת הימים כולם, וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד. אם מלאכת כל אחד מן הימים הצליחה, וה' ראה שהיא טובה, מלאכת כל הימים הצליחה בשלימות, והיתה בבחינת טוב מאד. טוב מאד פירושו, מתאים לגמרי לתוכנית הראשונית. זו היתה כל מלאכתו שרצה וחשב לעשות.
וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שאלנו מהי משמעות השביתה ממלאכה, אם לא היה עוד מה לעשות. אפשר גם לשאול, מדוע אנו אומרים שרק ביום השביעי שבת ה', הרי גם בכל הימים שאחריו לא נברא כלום, וגם בהם שבת הקב"ה.
התשובה לשאלות אלו היא, שה' ייעד מלאכה לשבעה ימים, ועשה ביום השישי את מלאכת שני הימים. זו המשמעות של השביתה ביום השביעי. ביום השישי נבראו בעלי החיים היושבים על הארץ, בהמה ורמש וחיתו ארץ, וגם האדם. האם לא ראוי היה לייחד יום לאדם שנברא בצלם? התשובה היא שבריאת האדם היא מלאכת היום השביעי, וה' שבת בשבת ע"י שעשה את מלאכת השבת בערב שבת. בזה דומה שביתת ה' לשביתת האדם. האדם צריך לאכול מדי יום. בששת הימים האדם עושה בכל יום את מאכלו של אותו היום, ואילו את מאכלי השבת הוא עושה ביום השישי.
לפי דברים אלו, אלוקים ייחד את היום השביעי לשביתה, ע"י שעשה את מלאכת היום השביעי ביום השישי. מדוע ה' שבת ביום השביעי? מפני שביום הזה הוא כילה לעשות את כל מלאכתו, הוא השלים וסיים את מה שחשב ורצה לעשות. ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו. הקב"ה בירך את יום השבת וקידש אותו, משום שהוא היום שבו שבת מכל מלאכתו.
משמעות הדברים, לכאורה, שהקב"ה קבע לעצמו יום מיוחד, מבורך ומקודש, שבו הוא שבע רצון מהעולם שהוא ברא.
כדברים האלה נאמר במדרש רבותינו, כד ברייה הקדוש ברוך הוא לעלמיה, ברייה בשיתא יומין, ונח ביומא דשבתא, ברכיה וקדשיה, כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה, ועביד יומא טבא, כך אמרי אינשי כילול בתי, דכתיב, ויכל אלוקים ביום השביעי. שבת היא חנוכת הבית על הבריאה כולה.
מקורות: בראשית ב' א'-ב', שם א' א', שם א' ד' ועוד, שם א' ל"א, שם ב' ג', מדרש תנחומא בראשית פסקא ב'.
