בפסיקתא דרב כהנא ליום הכיפורים, על הפסוק מקריאת היום, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, מסמיך המדרש את המזמור, לדוד ה' אורי וישעי, שאנו נוהגים לאומרו בימים אלו. הטעם למנהגנו הוא מפני שהמילים אורי וישעי נדרשים על ר"ה ויוה"כ, וגם בפסיקתא מגיעים הדברים לדרשה הזו, ובוודאי זהו חלק ממגמת המדרש, ללמד על הישועה הגנוזה ביוה"כ ובכפרת העוונות, וכדרך שכתוב, מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך. הכפרה מן החטא וזוהמתו, היא גאולה וישועה.
אבל בקריאה יסודית יותר של הפסיקתא, אנו רואים שיש בה דגש חזק על המילה בזאת, המופיעה בנוגע לכניסת הכהן לקודש הקדשים, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, וגם במזמור התהלים, בזאת אני בוטח. הפסיקתא מסמיכה את המילה בזאת בשני המקומות זה לזה. לאמר, העניין שבו בוטח דוד המלך בכל סכנותיו, הוא העניין שאיתו נכנס אהרן אל הקודש.
והדברים צריכים ביאור, הרי המילה זאת אינה רומזת, לכאורה, על משהו ייחודי. בלשון הקודש מילה זו היא לשון נקיבה נוכחת, כשם שהמילה זה היא בלשון זכר, ויתכן שנמצא את המילה הזו בכתבי הקודש במקומות של סתם, ואיך נבנה דרשה בעלת משמעות על המילה זאת?
ונתבונן בדברי דוד בתהלים. המזמור כולו מתאר את עמידתו של דוד בביטחון בה' כשהוא נמצא בעת צרה וסכנה, מול אויביו המרים המבקשים להורגו. בתוך דברי הביטחון שלו הוא מכניס את הבקשה המיוחדת, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. משמעות הבקשה היא, שע"י השהות בבית ה' והחיבור אליו, מובטחת לאדם הגנה מכל אויביו. כך מבואר מהמשך הדברים, כי יצפנני בסכה ביום רעה, יסתרני בסתר אהלו, בצור ירוממני.
העיקרון, שהשהות בבית ה' מגינה מכל רע, עומדת כנראה בסוד הדין שהשהות בעיר מקלט, שהיא עיר הלויים ועובדי ה', מגינה עליו מהעונש הראוי לו. על רוצח במזיד נאמר, מעם מזבחי תקחנו למות. היה צד שקדושת המזבח מגינה גם על מזיד, וכך נשאר להלכה, שהמזבח קולט רוצח בשוגג.
על העיקרון הזה, שהקב"ה פותח את זרועותיו לקבל את האדם, ומגן עליו מכל רע, אמר דוד, בזאת אני בוטח. חז"ל דורשים את לשון הנקבה שבמילה וזאת, על הופעת השכינה בעולם, כאם המקבלת אל חיקה את בניה, ועוטפת אותם באהבתה, וכך מגינה עליהם מסכנה. גם ביוה"כ, כשהכהן נכנס אל המקדש, סוד הדבר בהכרח הוא באותה עמדה עקרונית של השכינה, הפותחת את זרועותיה ומקבלת את בנה, ולבחינה הזו נכנס הכהן בלי חשש.
ונראה שלשון נקיבה בשני המקומות אינו מוכרח מבחינה דקדוקית, ויכול היה להיות כתוב גם, כך יבוא אהרן, או, בזה יבוא אהרן. לשון נקיבה לימד את חז"ל שיש כאן רמז לשכינה, ההתגלות האלוקית בעולם, הפונה אל בני אדם ומושכתם בחבלי אהבה. במסכת אצילות אמרו על השכינה, משל למלך ששלח מטרוניתא שלו, לילך בדרך רחוקה לפדות בניה משביה. ולכאורה הוא תימה, באיזה אופן שולחים מלכה להוציא את הבנים מהשבי, היה יותר מתאים לשלוח שר צבא, גיבור ואיש מלחמה. ונראה, שכאשר הבנים שקועים בשבי, ואינם חפצים לצאת משם, שולחים את האם כדי שתמשכם באהבתה. כך המקדש הוא המקום שלשם נכנסים כדי להידבק באהבת ה', ושם נושעים מכל סכנה.
ונראה שבעניין הזה נמצא סוד הכפרה ביוה"כ בכלל. ביום זה נקראים ישראל להידבק בה', ולהיכנס תחת כנפי השכינה, וזהו מקור הטהרה ביום הקדוש הזה.
בהקשר הזה מביאים בפסיקתא כמה וכמה מקומות שמופיעה המילה זאת במקרא: וזאת התורה, זאת בריתי, אשרי אנוש יעשה זאת, זאת ירושלים, וזאת ליהודה, זאת קומתך, וזאת התרומה, ובחנוני נא בזאת. כל הפסוקים האלה מובאים במדרש כדי להוכיח את העיקרון, כהן גדול בכניסתו לבית קודש הקדשים, חבילות חבילות של מצוות יש בידו. וצ"ל, שכל המצוות והעניינים האלה שייכים לבחינה הזו, של הארת הקדושה המתגלה בעולם, כדי לחבר אליה את ישראל. ובספר שערי אורה, בדבריו על המלכות, הביא שהמילה זאת היא אחד מכינויי המלכות, וכתב: והמידה הזאת היא שעומדת ומגינה על ישראל בעת צרתם, ועליה נאמר, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח.
מקורות:
פסיקתא דרב כהנא פסקא כ"ז, ויקרא ט"ז ג', תהילים כ"ז, ישעיהו מ"ד כ"ב, שמות כ"א י"ד, רמב"ם פ"ה מהל' רוצח הלי"ב, מסכת אצילות (הוא חיבור קצר על סדר ההשתלשלות שלא נודע מי חיברו), דברים ד' מ"ד, בראשית י"ז י', ישעיהו נ"ו ב', יחזקאל ה' ה', דברים ל"ג ז', שיר השירים ז' ח', שמות כ"ה ג', מלאכי ג' י', ספר שערי אורה המידה הראשונה.
