בין כל הנביאים הנזכרים בכתבי הקודש, מיוחד הוא בלעם, שאיננו מזרע הקודש, וגם איננו צדיק ועובד ה'. הוא אמנם מציית לכל הוראה וציווי שהוא מקבל מקונו, אבל קשה להניח שהוא לא הבין שרצון ה' הוא שלא ילך לקללם, ובכל זאת הוא מחפש דרכים ללכת. למרות זאת, זכה בלעם להיות האיש שנשא את נבואות אלו במעלתם וגדלותם של ישראל, באופן שלא מצאנו כדוגמתו בתורה עצמה. וכפי הנראה יש ייחודיות בכך שנביא מאומות העולם נושא נבואה זו, כדי לאשר את שבחם של ישראל בחותם הנבואה של בלעם, בבחינת יהללך זר ולא פיך. בא וראה, כשביקש הרמב"ם להביא מקור לאמונת הגאולה מתוך התורה עצמה, הביא גם את נבואת בלעם, אף בפרשת בלעם נאמר, ושם נִבָּא בשני המשיחים, במשיח ראשון, שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שמושיע את ישראל מיד בני עשו. שם דורש הרמב"ם את נבואתו האחרונה של בלעם, אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. ובאמת בתורה עצמה, אין נבואה רחבה כל כך המתארת את הגאולה ואת מעלתם של ישראל. נראה כאן בחינות שונות של מעלת ישראל שעולות מתוך דברי בלעם.
בנבואתו הראשונה אומר בלעם: מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעום לא זעם ה'. כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. נראים הדברים שהוא מדבר רק על העובדה שה' בחר בישראל, וחפץ בטובתם. בלק לקח את בלעם אל ההרים, ומשם הוא מדבר, ככתוב, ויעלהו במות בעל, ומשם הוא מדבר. אבל כדרכן של מילות שירה, הכוונה היא שהוא רואה את הדברים מגבוה, משורשי ההנהגה העליונים, ומשם הוא רואה את חיבורם החזק של ישראל אל הרצון האלוקי. רש"י מביא מחז"ל לפרש, אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות. צורים וגבעות הם השורשים של ישראל, ורש"י מוסיף שנרמזו כאן האבות והאמהות, ומצאנו שאברהם נקרא צור, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. ההשלכה של זה היא, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, שפירושו שישראל בתפארתם אינם תלויים בעמים אחרים, והיה שארית יעקב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם.
בנבואתו השניה מדבר בלעם על המוחלטות של הרצון האלוקי בישראל. לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. קבלתי נבואה של ברכה, ואין דרך לחזור ממנה ולבטלה, שהרי – לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ה' אינו חפץ לראות בחטאי ישראל.
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. החיבור בין ה' לישראל יוצר מצב, שישראל הם המקום שבו מתגלים מעשי ה' ונפלאותיו. לעניין הזה יש שני מובנים. האחד, הברית והקשר בינינו לבין ה' הם מובטחים, ונפלאות ה' כבר מושקעים בנו, כאשר אמר משה בחטא העגל, למה ה' יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. כאשר כתובים הדברים בספר דברים, נוספו עוד שלוש מילים, והם עמך ונחלתך. אבל בעניין הזה מונח גם עניין נוסף. ההופעה האלוקית עלינו, יצרה חיבור מוחלט לעיני כל העמים, ומה שקורה לנו משפיע על מקומו של ה' בעולם כולו. למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה. כשיצאו ישראל לגלות, והם שם בהשפלה וביסורים, אומר הנביא יחזקאל, ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמור להם – עם ה' אלה ומארצו יצאו. כביכול הקב"ה קשר את כבודו והתגלותו בנו, ומכתנו פוגעת גם בשמו בעולם. כמה חילול השם נפעל מהריגת יהודים בשואה! העניין הזה לבד נותן כח ועוצמה לישראל, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. לעניין הזה יש מקום גם ללא צדדי הקדושה שבישראל, שהרי כבוד ה' והופעתו בעולם תלויים בהם.
אבל למעלת ישראל יש היבט נוסף, מה טובו אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל. עם ישראל אחוז בטוב ובקדושה. כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים. ישראל הם נטיעה אלוקית. הם מקור מים חיים של קדושה וטוב, ושלמותם איננה רק הנהגה אלוקית, אלא פריחה וצמיחה של מציאותם הפנימית. את הדבר הזה אמר גם שלמה, אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש. כל רוע שדבק בישראל בא מבחוץ, ואיננו משקף את עומק מציאותם של ישראל. וכדברי המדרש, הקב"ה ליבם של ישראל, שנאמר, צור לבבי וחלקי, אתה אלוקים לעולם.
מקורות :
משלי כ"ז ב', פי"א מהלכות מלכים הל' ג'-ד', במדבר כ"ד י"ז, שם כ"ג ח'-ט' וי"ט-כ"א וכ"ג-כ"ד, שמות ל"ב י"א, דברים ט' כ"ט, שמות ל"ב י"ב, יחזקאל ל"ו כ', במדבר כ"ג כ"ד, שם כ"ד ה'-ו', שיר השירים א' ו', שיר השירים רבה ה' ב', תהילים ע"ג כ"ו.
