וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם. וברש"י, סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. והמהר"ל כתב, ואם תאמר למה היה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשהיה פורש, אין לומר שכן אירע המעשה במקרה, שלמד עימו בפ' עגלה ערופה. וברורים הדברים, שאם לא היה מסר ייחודי ללימוד עגלה ערופה בפרידת יעקב ויוסף, לא היו מלמדים אותנו במה למדו. והמהר"ל מבאר שכשהלך יוסף מיעקב היה יעקב מלווהו, ובסוגיית עגלה ערופה למדנו מעלת הליווי. שהרי עה"פ, ידינו לא שפכו את הדם הזה, דרשו חז"ל, וכי סלקא דעתך שיהיו זקני בי"ד שופכי דמים, אלא שלא פטרנוהו בלא לוויה. מכח ליוויו של יעקב ניצול יוסף, ולכן שלח להזכיר לו סוגיית עגלה ערופה.
והדברים צריכים עיון. ראשית, השייכות של מצוות לוויה לפרשת עגלה ערופה אינה ברורה די הצורך, אע"פ שדרשו חכמים מצוות לוויה מפסוקי פרשה זו, עדיין אין זה מחייב שיש קשר של ממש בין שני העניינים, ולא קשר מקרי בלבד. ולכאורה נראה שכאשר חז"ל מדברים על עגלה ערופה, כוונתם למצווה זו עצמה, ולא לשאר עניינים התלויים בה. ועוד, כל עניין ליויו של יעקב ליוסף לא נתפרש לא בפסוקים ולא בחז"ל, וקצת תמוה לתלות את דברי חז"ל על עגלה ערופה על עניין הליווי שלא נתפרש כלל. גם מה שנקט המהר"ל שיוסף לא ניזוק, כנראה כוונתו שבסופו של דבר הגיע לשררה ולחזרה לאביו. אמנם יש לעיין אם זה נקרא שיוסף לא ניזוק, הרי מכרוהו לעבד והורחק מאביו ומשפחתו.
עוד צריכים אנו להתבונן, האם הקשר של עגלה ערופה לכאן, הוא בגלל המאורעות המיוחדים שאירעו ליוסף, שכמעט הרגוהו, והמכירה למצרים, כמו שהניח המהר"ל, או שיש לפרשת עגלה ערופה קשר לחייו של יוסף. מחד, קשה שלא לחבר את עניין עגלה ערופה, העוסק בחומרת שפיכות דמים, ובעשיית דין בשופכי דמים, לבין יוסף שנאמר עליו, וגם דמו הנה נדרש. מאידך, קשה להניח שיוסף שולח סימן ליעקב שעסוק בתביעת הדין על מכירתו, בפרט שיעקב איננו יודע עדיין מה בדיוק אירע ליוסף. כללו של דבר, אנחנו חפצים לעמוד על סודם של דברי המדרש.
פרשת עגלה ערופה ניתנה כדי להתמודד עם מציאות שבה מצאנו אדם הרוג, ולא נודע מי הכהו. ההנחה היא שבמצב כזה יש קטרוג על העם כולו, כמו שכתוב, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. אין לנו אפשרות להרוג את הרוצח, ולכן אנחנו מראים את העונש הראוי לחול על הרוצח, ובזה אנחנו יוצאים ידי חובתנו, עד שיתגלה הרוצח. בדרך הזו אנו פונים לה' ומבקשים ממנו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, וניכפר להם הדם.
לכאורה, פרשת עגלה ערופה מלמדת על חומרתו של איסור רצח, ועל כך שאין אפשרות להעלים עיניים משום אדם, ועלינו לתבוע את דמו של כל אחד. ומאידך, פרשה זו גם מעמידה אותנו על גבולות היכולת האנושית, ועל כך שכאשר אדם ממלא את תפקידו, הוא יכול להרים את ידיו כלפי מעלה, ולומר, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו. זוהי מידת רחמים מיוחדת, שיש בה איזון נפלא בין התביעה לעשות צדק, לבין ההכרה בגבולות היכולת האנושית.
לדברים האלה יש יחס ישיר לאירועים שקרו ליוסף. בני האדם פעלו בקורותיו של יוסף. יעקב שלח אותו לאחיו, בלי להיות מודע לשנאתם הגדולה, ובלי להבין שהוא מסכן את בנו. יוסף עצמו עורר את קנאת אחיו, בכך שהביא את דיבתם רעה, ובכך שסיפר להם על חלומותיו, ולא שאל את עצמו האם הם יכולים להבין את המסר כמו שראוי. והאחים עצמם בקשו להורגו ומכרוהו לעבד, ולא עלה על דעתם שיוסף הוא הנקי, והם אלה שעושים טעות מרה. בכל הדברים האלה הקב"ה פעל ועשה והוביל את הדברים למקומם הנכון, להגשמת ייעודו של יוסף, להצלת משפחת יעקב ברעב, וגם, במעגל רחב וגבוה יותר, לקיום גזירת הגלות שנתבשר בה אברהם, גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. זהו הזמן להרים את ידינו לשמים, ולומר לפני ה', כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'. זהו מסר אחד שיוסף שולח לאביו. אירעו דברים, אבל זהו לא המקום שבו בני אדם צריכים להיתבע, אלא כולנו יחדיו נבקש מה' כפרה.
אבל נראה שיש לדברים גם משמעות רחבה יותר עבור יוסף. למרות שנזרק מבית אביו בחרי אף, והגיע למקומות שבפשטות אין מהם חזרה, הקב"ה איננו מוותר על איש, והוא תובע את דמו. הבחינה הזו, שולח יוסף סימן לאביו, אבא, ה' לא וויתר עליו, ואני לא וויתרתי על עצמי. חזרתי אליך, אבא.
מקורות:
בראשית מ"ה כ"ז וברש"י ובגור אריה, דברים כ"א ז', סוטה מ"ה ע"ב, בראשית מ"ב כ"ב, במדבר ל"ה ל"ג, דברים כ"א ח', מעשר שני פ"ה מי"ג, בראשית ט"ו י"ג.
