מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך. אם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה. וברש"י, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בל' כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר, אבנים שלמות תבנה. וכן, אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר, והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן, ואם תקריב מנחת בכורים, זו מנחת העומר שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים. בהשקפה ראשונה, רש"י מלמד אותנו שבשלוש פעמים בתורה פירוש המילה אם שונה מאשר בכל מקום אחר. והדבר צ"ב, שתהא מילה אחת משמשת בשלוש מקומות בודדים בפירוש אחר מתמיד.
וכשנדקדק בדבריו, נראה שלא לזה כוונתו. המילה אם בכל מקום, משמעותה תנאי. אלא שבג' מקומות, אין ללמוד מלשון זה שאין הדבר חובה, משום שבמקום אחר מפורש שהוא חובה. והטעם שהתורה השתמשה בלשון אם, משום שאין עניין הפרשה לעסוק בגדרי החובה בעניין, אלא לקבוע פרטים בתוך העניין. דבר זה דומה למי שיאמר שאם אדם נושא אשה, הוא מחויב במזונותיה. אין כוונת אמירה זו שאין חובה לשאת אשה, אלא לקבוע פרטים החלים על הנושא אשה, ולכן מתייחסים לנישואין בלשון אם. וכך בדברי רש"י, אין הפרשה עוסקת מתי בונים מזבח אדמה ומתי אבנים, אלא מטרתה לקבוע שהאבנים שמהם בונים מזבח, לא יהיו אבני גזית, ולכן נקטה התורה לשון אם.
אלא שעדיין אין הדברים ברורים לגמרי, שהרי הפסוק שרש"י מביא שנאמר בו שיש חובה לבנות מזבח אבנים, אינו מדבר על המזבח במקדש, אלא על המזבח שנצטווה יהושע לבנות בהר עיבל בכניסה לארץ. וכך הם דברי התורה שם, בעברכם את הירדן, ובנית שם מזבח לה' אלוקיך, מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך, והעלית עליו עולת לה' אלוקיך. וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלוקיך. והכוונה לאותו אירוע חד פעמי, שהיה בכניסה לארץ, ושם היה מעמד הברכות והקללות, ושם בנו מזבח, העלו עולות, וזבחו שלמים לכבוד הברית. על המזבח הזה נאמר בתורה בפירוש שהוא מאבנים, אבל מניין שהמזבח בבית עולמים, הוא מאבנים ולא מאדמה. הרי אצלנו כתוב בתורה, אם מזבח אבנים.
ונראה שבאמת התורה כאן נותנת שתי אפשרויות, מזבח אדמה ומזבח אבנים. וצריכים היו חז"ל ללמוד, מתי המצווה היא לבנות מזבח אדמה, ומתי הציווי הוא לבנות מאבנים. וביארו חז"ל, שמפרשת המזבח בהר עיבל יש ללמוד שמזבח הנמצא במקום המיועד לכך, ראוי לבנותו בניין גמור, מאבנים. לכן מזבח אדמה בונים בזמן היתר הבמות, או במשכן בארבעים שנה. ויש לזה סמך גם מהפסוק המדבר על מזבח אדמה, שהרי בסמיכות לדיבור על מזבח אדמה, בהמשך אותו פסוק, אמרה תורה: בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך. ונראה לפרש את פשוטו של הפסוק, בכל המקום שאקבע לך להקים שם מקדש להזכיר בו את שמי, שם תעבוד לפני במזבח אדמה, ואבוא אליך וברכתיך. ודבר זה נאמר על שנות המשכן, שהלך ממקום למקום, ובכל מקום הורו מן השמים להקים שם את המשכן, שם התקבלה העבודה לפני ה', על מזבח אדמה, ברצון ובברכה.
ועומק העניין נראה, שמזבח אבנים ומזבח אדמה חלוקים בעניינם. מזבח אבנים הוא בניין והוא מחובר לקרקע, ומקומו הופך למקום עבודה לה'. מזבח אדמה אינו מחובר לקרקע, והעבודה עליו מתייחסת למזבח, אבל לא למקום. לכן בהר עיבל, אף שהיה זה מזבח חד פעמי, הוא היה שייך למקום בדווקא. הוא היה בכניסה לארץ, והמעמד קבע את קדושת הארץ כולה. משם למדו חז"ל בוודאות שבבית עולמים היה המזבח מאבנים, ולא מאדמה, משום ששם בוודאי היה המזבח קשור למקום, והיה עניינו לקבוע את המקום ואת הארץ כולה, למקום מקדש ועבודה לה'.
ובזה נבאר מה שנאמר בשירת הים, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך. ובפסוק זה יש קושי, שהרי ישראל יושבים בכל ארץ ישראל, ואין מקומם במקדש, ומדוע כתוב כאן, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, והכוונה למקדש? והתשובה היא שהמקדש בבית עולמים קובע לו מקום לשכינה ולעבודה, ועל ידי מקום המקדש והשכינה השרויה בו, הפכה כל ארץ ישראל למקום קדוש, וישראל כולם שייכים למקדש, כמו שכתוב, הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל.
מקורות:
שמות כ' כ'-כ"א וברש"י, דברים כ"ז ה'-ו', שמות כ"ב כ"ד, דברים ט"ו ח', ויקרא ב' י"ד, שמות ט"ו י"ז, במדבר ל"ה ל"ד.
