זאת התורה, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל, יטמא שבעת ימים. זהו דין טומאת אוהל שנאמר במת, ועליו דרשו, קברי גויים אינן מטמאין באהל, שנאמר, ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין הגויים קרויין אדם. הגמ' מקשה מכמה פסוקים שבהם גויים נקראים אדם, ומיישבת שהם נקראים אדם רק ביחס לבהמה. לכאורה נראה, שהגויים אינם נקראים אדם, ולכן אינם בכלל טומאת אוהל שנאמרה באדם. לעומת זאת, במגע ובמשא מטמאים אומות העולם בטומאת מת, והכוונה היא שהם במדרגה אמצעית, יותר מבהמה ופחות מאדם.
כך נפסק להלכה ברמב"ם, אם כי הרמב"ם מביא מקור אחר להלכה זו, ולא את הדרשה שהביאו בגמ', ואלו דבריו, ואין הגוי מטמא באהל, ודבר זה קבלה הוא, והרי הוא אומר במלחמת מדין, כל נוגע בחלל, ולא הזכיר שם אהל. הרמב"ם סמך להלכה זו את הדין שאין הגוי החי נטמא בטומאת מת, ובזה הוא כבהמה, ואלו דבריו: וכן הגוי, אינו נעשה טמא מת; אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו – הרי הוא כמי שלא נגע: למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת. והמשמעות היא שכל זה מיוסד על הדמיון בין גוי לבהמה.
אמנם נראה שאין זו הבנה נכונה. ראשית, פשוטה של תורה, פרשה שלימה שנינו של טומאת מת במלחמת מדיין, וטהרה במי פרה, והמתים שם היו גויים, שהרי כתוב, ולא נפקד ממנו איש, שלא נפל איש מישראל. העובדה שהתורה כתבה טומאת מת בגויים, משמעה שהם נקראים אדם.
ובאמת, מפורש בכתוב, שהמצוות מתאימות לכל אדם, ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם. ונראה מן הפסוק, שהחוקים והמשפטים מצד עצמם מתאימים לאדם. כך למדה הגמ': מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה – הרי הוא ככהן גדול. ומיניה וביה למדים אנו גם שהגוי נקרא אדם. כך גם עולה מדברי המשנה, חביב אדם שנברא בצלם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. הבנת המשנה היא, שיש מעלות גדולות לישראל, הם נקראו בנים למקום וניתן להם כלי חמדה, אבל מעלת הצלם ניתנה לכל אדם. ומיניה וביה נלמד שגם הגויים נקראים אדם, ונבראו בצלם.
כדי להבין את הנלמד מהפסוק, ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, ואת ההלכה שאין גוי מטמא באוהל, עלינו לשאול שאלה מהותית בהבנת התורה. האם התורה היא דרך ייחודית המתאימה לישראל ולא לגויים, שלהם מתאימים שבע מצוות בני נח? או שהתורה היא הדרך האנושית הנכונה, וכל אדם צריך לנהוג בה כדי להיות ישר וטוב, ועם ישראל זכה בתורה בינתיים, בגלל זכות אבות?
ונראה שבתורה ובחז"ל מבואר כמו הדרך השניה. הפסוק שהבאנו למעלה, שמתאר את המצוות ככאלה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אומר את זה במפורש, וכך גם הבינה ממנו הגמ'. מפורש בתורה שעמי ארץ כנען התירו לעצמם את איסורי עריות, ולכן כלו והושמדו ע"י ישראל. נכון הדבר שחלק מן העריות הן בכלל שבע מצוות בני נח, אבל בוודאי שנכללים בהם גם כאלה שהגויים מותרים בהן. גם ההקבלה שעושים חז"ל בין רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים, ובזוהר מצאנו ששס"ה לאווין הם כנגד שס"ה גידין, יש בה כדי ללמד שמצוות התורה ואיסוריה מתאימים לצורתו של האדם הכללי.
המשמעות היא שהתורה איננה עומדת על ההבדל בהווייתו של היהודי מן הגוי (למרות שיש הבדל כזה), והיא פונה רק ליהודים כי רק איתם נכרתה ברית. קשה לקבוע בוודאות, אבל יתכן שזוהי הסיבה שחז"ל אסרו אמירה לנכרי, ולכמה ראשונים דין זה נאמר בכל המצוות. למרות שהגויים אינם מחויבים בתורה, מ"מ בן ישראל איננו יכול לקחת חלק במעשה פסול שעושה הגוי.
לכן טומאת מת נאמרה גם בגויים. בעיקר המציאות, כל אדם הוא פוטנציאל של עשיית הטוב השלם, ומותו הוא סיבה לטומאה. אבל במציאות הקיימת לא חלה התורה על הגויים, ורק ישראל מגשימים את האידיאל האנושי, ככתוב, ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, כדי שגם בהלכות טומאת מת תתבטא העובדה שרק יהודי מגשים את האידיאל האנושי, ולכן מיעטה התורה טומאת אהל מגויים.
מקורות:
במדבר י"ט ד', יבמות ס"א ע"א, יחזקאל ל"ד ל"א, פ"א מטומאת מת הל' ט"ו-ט"ז, במדבר ל"א י"ט ומ"ט, ויקרא י"ח ה', עבודה זרה ג' א', אבות ג' י"ד, מכות כ"ג ע"ב, זוהר ח"א ק"ע ע"ב.
