שמעון ולוי, אחי דינה, יצאו להילחם את מלחמת אחותם. הם ענו במרמה את אנשי שכם בהצעתם להיות לעם אחד, אם יהיו אנשי שכם כמותם, להימול להם כל זכר. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ויבואו על העיר בטח, ויהרגו כל זכר. יעקב אבינו, לא ראה את הדבר בעין יפה, והוא הוכיח אותם. ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והיכוני, ונשמדתי אני וביתי. נראים הדברים שיעקב לא התנגד לעצם המלחמה. הדבר מוכח מכך שלא אמר להם דבר בזמן שעבר משיחתם עם חמור ועם שכם בנו, ועד היום השלישי למילתם. ככל הנראה יעקב הבין את כוונתם, והצדיק את מה שהם תכננו לעשות, לפי דעתו. דינה באותו הזמן נשארה אצל חמור, ובוודאי לא עלה על הדעת להשאירה שם. יתכן שגם הריגתם של חמור עצמו ושכם, שהיה להם חלק ישיר בפשע, היתה סבירה בעיניו. יעקב ביקר את העובדה שהם הרגו את כל הגברים שבעיר, שזה היה יותר מן הנחוץ. מן הסתם גם הזעם של הכנעני והפריזי היה הרבה פחות אם היו שמעון ולוי הורגים רק את מי שעומד בדרכם ומונע את הצלת בתם.
טענתו של יעקב היא בעיקרה טענה של רווח והפסד. הריגתם של אנשי שכם עלולה לגרום למלחמות נוספות, ובמלחמות הללו, עלולה משפחת יעקב להישמד. מהי תשובתם של הבנים? הכזונה יעשה את אחותנו. הם אינם נכנסים לשאלת הסיכונים, וטוענים טענה מוסרית. לא יעלה על הדעת להבליג על פגיעה כזו באחותנו, עצמנו ובשרנו. ושוב, אין כאן וויכוח על עצם הפעולה, משום שהיה הכרח ברור לקחת משם את דינה, וזה מה שיעקב הבין שהם הולכים לעשות. ברור גם שהיה נכון להרוג את כל מי שעמד בדרכם. הוויכוח הוא על הפגיעה בכל העיר. שמעון ולוי רואים חובה קדושה להעניש את כל תושבי שכם על מעשה דינה, ואין הם מוכנים לקחת בחשבון את התוצאות הצבאיות של פעולתם. וכוונתם, לכאורה, שכיוון שהצדק איתם מצד המוסר, יכולים הם לסמוך על ה' שיגן עליהם.
אם נשאל מי צדק, יקשה להשיב. אנחנו בוודאי לא ניכנס בין ההרים, אבל נזכיר בעניין זה את דברי התורה, ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב. יש לדון מהו פירוש המילים חתת אלוקים. אפשר לפרש פחד חזק מאד, כמו הזכרת שם שמים בפסוק, צדקתך כהררי א-ל, שהכוונה היא להרים גבוהים מאד. אבל נראה שהתורה מתכוונת לומר שהקב"ה הטיל על יושבי הערים פחד, כדי להגן על יעקב וביתו, משום שהיה צדק בטענתם המוסרית של שמעון ולוי.
האם מבחינה מוסרית לא היה גנאי במעשה שמעון ולוי? הרמב"ם מבאר, שמבחינה הלכתית היתה הריגתם של אנשי שכם מוצדקת ונובעת מן הדין. וכיצד מצווין הן (בני נח) על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו – יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. הרמב"ן חולק בזה על הרמב"ם, וסובר כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם, וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם, ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה', והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל. הרי שהרמב"ן מסכים שאם היו הורגים את אלו שהחזיקו את אחותם, או מונעים מהם לקחתה, לא היה בזה עוול, אבל הריגת כל אנשי העיר, היתה כדין לדעת הרמב"ם, ועוול לדעת הרמב"ן. ובכל זאת, מצא יעקב להתלונן עליהם גם תלונה מוסרית. לפני מותו של יעקב, כשעמדו כל בניו סביב מיטתו, כלל יעקב בברכתו דברי תוכחה לשמעון ולוי, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ואין קושי בדברים לדעת הרמב"ם, משום שגם אם הותרה הריגתם של אנשי שכם, אין עניינם של שמעון ולוי לאכוף את ז' מצוות על תושבי הארץ, כאשר כתב הרמב"ן, שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין, ממילא הריגתם כל אנשי העיר איננה עשיית צדק בהגדרה, וזהו עוול הראוי לגינויו של יעקב. הוא מעיד בבניו שעשו זאת מפני אפם ועברתם, ולא מתוך שיקול נכון וצודק. כמובן, על הטענה המוסרית של יעקב, אין שמעון ולוי יכולים להשיב, והיא נשארת מסקנת הדיון.
מדוע לא העמיד יעקב בפני בניו את הטענה המוסרית מיד לאחר המעשה? שתי תשובות בדבר. יתכן שהוא חש שהם לא היו בשלים לכך באותה שעה. יתכן גם שדברי התוכחה של יעקב בשעת מותו, אינם דעתו ומחשבותיו שלו, אלא דברי נבואה ורוח הקודש, וזמנם של אלו הגיע רק בשעה שהגיע זמנו לברך את כל בניו.
מקורות:
בראשית ל"ד כ"ה, שם שם ל'-ל"א, שם ל"ה ה', תהילים ל"ו ז' ובמצודת ציון שם, רמב"ם פ"ט מהל' מלכים הלי"ד, רמב"ן בראשית ל"ד י"ג, בראשית מ"ט ו'.
פרשת וישלח – מעשה שכם ושתי תגובות עליו – Two Responses to Shechem
In this week's parsha, Yaakov and his sons, Shimon and Levi go head-to-head over what they deem the appropriate response to Dina's rape. Dina having been taken into captivity, Shechem and his father, Chamor, come to the negotiating table asking for her hand in marriage in exchange for far-reaching concessions, and the assimilation of the two nations into one.
Yaakov does not respond on his own, but rather waits for his sons to come back from their flock; they return irate, and channel their ire to broker a deal whereby the people of Shechem would circumcise themselves so as to be worthy of joining the Jewish people.
Yaakov, the whole time, says nothing, clearly aware of the brothers' duplicitous intents. What though, did he expect the sons to do? It seems apparent that he expected them to kill Shechem and Chamor; he most certainly expected them to free Dinah, and anybody who would foil that mission. Was eradicating, decimating an entire city, though, beyond reproof?
Shimon and Levi clearly thought so – and the Rambam writes that the people of Shechem were worthy of the death penalty for failing to abide to Noachide Laws. The Ramban writes, and presumably the Rambam agreed, that it was not their job, i.e., the job of Shimon and Levi, to execute such judgments.
That notwithstanding, what essentially was the difference of opinion – or gulf – that separated Yaakov and his most militant sons? Why didn't they see eye to eye?
Initially, Yaakov's argument was a pragmatic one. The people will come together and wipe me out. Shimon and Levi answered taking what they viewed as the ethical high ground. "Should our sister become a harlot?!" The pragmatic pitted against the ethical, practicality vs. a higher end.
Yaakov did not respond. His silence spoke volumes. Hashem was the one who did the speaking, stepping in thereafter to protect the Sons of Jacob from external foe, instilling fear among them. But, is that the response we hope for as a people? Shock and awe! Fear and trepidation? Out of fear, it is hard to have a relationship, the nations feared the Jewish people, but did that leave any room for discourse, dialogue.
At the end of his days, Jacob curses their wrath, Shimon and Levi becoming the symbol of unchecked anger, that needs to be corrected. Did Yaakov get the last word? Clearly, at the end of his days, Yaakov's message was divinely inspired, Hashem speaking. Why was it that Yaakov didn't share these words, earlier? Were Shimon and Levi not yet ready? Or here, was it Hashem speaking, the uttered words, words that Yaakov himself was not willing or able to share in his own voice? These are but two possibilities.
