פרשת נצבים – מצוות הדבקות
לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך. מצוות הדבקות נזכרה בתורה גם בכתוב, ובו תדבק. הגמ' מביאה בעניין פסוק נוסף, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום, ומבארת, וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב, כי ה' אלוקיך אש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. וכך גם הביא הרמב"ם להלכה. והמשמעות, שחז"ל הוציאו הפסוק מפשוטו, מכח השאלה, וכי אפשר לו לאדם לדבוקי בשכינה, ולכן פירשו שהדבקות היא בדרכי האמת של התורה, וזה נעשה ע"י הדבקות ביודעי התורה וההולכים בדרכיה.
והרמב"ן בפי' התורה כתב, ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה. משמעות דבריו, שעניין הדבקות כולל גם את האפשרות שהקשר עם ה' ימלא את ליבו ונפשו של האדם, עד שלא תסור ממנו מחשבה זו בכל עת. ותפס הרמב"ן לשון הפסוק בפ' ואהבת, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, ששם זהו הפשט הברור, שיעסוק אדם תמיד בייחוד ה' ובאהבתו, שהאפשרות לחיות כך תלויה במידת הדבקות. מכח הדבקות הפנימית יכול האדם לעסוק בעניין האהוב עליו בכל שעה, וקשה מאד לעשות כן מכח החלטה בעלמא. ולכאורה, ע"פ דברי הרמב"ן בפירוש הפסוק, מהי קושיית הגמ', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' אלוקיך אש אוכלה, הרי המכוון הוא על דבקות במחשבת הלב, ומדוע זה אינו אפשרי?
ונראה שעניין הדבקות הוא שהאדם מתעצם באהבה לד', עד שהוא מדובק בו וכביכול איננו יכול לפרוש מאהבתו. ואנו רגילים לדבר באהבה בין בני אדם ולומר שיש לו קשר עימו, והמשמעות שמלבד כל הפנים שבאהבה, יש בה צד שהיא קושרת ואוזקת את האוהב אל אהובו. וכמה לשונות של אהבה מתייחסים לבחינה הזו, כחשק, שהוא גם לשון קשירה. וכך נצטוינו כלפי שמיא, שתהיה עמידתנו לפניו בדבקות ונהיה כאזוקים אליו.
וכך כתב גם הרמח"ל בביאור ענפי האהבה, הדבקות. הוא שיהיה ליבו של האדם מתדבק כל כך בשמו יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה, אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד. ואם בתחילת הפסוק במשלי מדובר על העונג שבאהבה, בסוף הפסוק מדובר על המידה הזו, שיהיה האדם דבק במחשבת ה', ויהיה שוגה בה תמיד.
ולכאורה זהו פשוטו של מקרא, כמו שנראית מסקנת הרמב"ן בפירושו. וכמובן, שבעניין זה יש דרגות רבות מאד, ועל זה כתב שיש מי שהפליג במעלה זו, עד שגם בעוה"ז הוא דבק בד', ונפשו צרורה בצרור החיים. ובלי ספק ההליכה במדרגות אלו, הנמוכות והגבוהות היא מעלה גדולה לאדם בעולמנו זו, להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. וכיון שמדרגות אלו כולן, גבוהות ואינם שייכות לכל אדם, לימדו בתושבע"פ שלא יהיה זה גדר המצווה, וזהו שאמרו בגמ', הרי ד' אלוקיך אש אוכלה הוא, שאין הדבקות בו ממידתן של רוב בני אדם, ורובם צריכים להשתדל תמיד לחדש בכל עת את הפנייה שלהם לד', ואין כאן קשר ודבקות כלל. ושמעתי לבאר את דברי רשב"י בפתיחת האדרא זוטא, בכל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה. וביאור הדברים שסתם בני אדם, גם אלו הדבקים וקשורים לד', צריכים להיקשר לד' בקשרים רבים, משום שדרך הקשר הזה להיפסק בעסקי העוה"ז ובעניינים אחרים, ומפעם לפעם הם יוצרים הקשר מחדש, אבל רשב"י אומר על עצמו שמעולם לא הופר הקשר, וכל ימי התקשרותו בעוה"ז, היה קשור בקשר אחד ארוך לבורא העולם.
וקבלו חז"ל שאין לפרש המצוות באופן שיהיו שייכות רק במקצת בני אדם. והנה יש בטבעו של אדם כח המדביק אותו בחבריו, וגדר המצווה הוא בעניין הזה, שהוא מדביק את האדם בה' ובתורתו. והדבקות הפנימית אינה חובה בגדר המצווה אבל בוודאי נכללת עימה, וזהו שסיים הרמב"ן בדבריו בספר המצוות, אבל נמנה מצוה אחת להידבק בו ית' בכל מיני הדביקה. וזהו כלל גדול בהבנת כמה מצוות, שגדרן מבוסס ע"פ מציאותם של רוב בני אדם, וכל מה שמוסיפים בזה, בוודאי נכלל במצווה עצמה.
מקורות:
דברים ל' כ', דברים י"א כ', דברים ד' ד', כתובות קי"א ע"ב, רמב"ם פ"ו מהל' דעות הל"ב, רמב"ן דברים י"א כ"ב, דברים ו' ז', מסילת ישרים פי"ט, זוהר ח"ג רפ"ח ע"א, רמב"ן בסה"מ עשה ז'.
