הגמ' מספרת איך למד אחיתופל להתיר מחיקת שם כדי להציל את העולם, מק"ו מסוטה. ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו, על אחת כמה וכמה. מאמר זה מעמיד את השקאת הסוטה כדרך להתירה לבעלה ולעשות שלום ביניהם. ויש לעיין, מנין שמטרת ההשקאה איננה להעניש את האישה החוטאת?
וההלכה בתושבע"פ ביארה, שאם האישה מודה בחטאה אינה שותה. יתר על כן, נאמר במשנה, היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות. ואומרים לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים. עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים. ומבואר שאנו משתדלים להביא אותה להודות כדי שלא להשקותה. ואם התורה ייסדה את פרשת סוטה כדי להעניש את הנואפות, מדוע למנוע את ההשקאה? ועל כרחנו המטרה אינה העונש, אלא אנו מעוניינים לחזר אחרי האפשרות שהמים לא ימיתוה, ויתברר ששווא האשימו אותה, והיא תחזור להיתרה לבעלה.
ונראה ששורש להבנה זו נמצא בתורה עצמה, מהא שהתורה ציוותה להשביע את האישה בשבועת האלה. והמשמעות היא שרק השבועה והאלה פותחת פתח לעונש, ובשבועה מקבלת האישה על עצמה את העונש, ככתוב, והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה, יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, ואמרה האשה אמן אמן. ומבואר שאם תאמר איני נשבעת לא ישקוה, ויש לאישה אפשרות להימנע משתיית המים המאררים, אם רק לא תרצה להיאבק על חפותה, ולעמוד בטענתה שטהורה היא. ומבואר, שכל ההשקאה באה כדי לאפשר לה להוכיח את טהרתה.
מההתבוננות הזו הוציאו חז"ל, לכאורה, את הדין, שדי בקינוי וסתירה כדי לאסור את האישה על בעלה מספק, שאם לא כן, לא יהיה מובן מדוע נעשית כל ההשקאה, שהרי לגרשה יכול הבעל אם ירצה בלי שום ראיה, ועל כרחך כל הטעם הוא כדי להתירה לבעלה, ומכאן שאסורה היא מספק.
אמנם נראה שאין די בכל זה, ויש צד נוסף בפרשה, והוא שהקב"ה נענה במידת דינו לתביעת הבעל על הפגיעה שיש בבגידת האישה, אם אכן זינתה. וזה לכאורה פירוש המילים, מנחת קנאות הוא, מנחת זיכרון מזכרת עוון. המנחה הזו פונה אל ה' כדי להגיש לפניו את קנאתו הצודקת של הבעל, כדי להזכיר לפני ה' את עוונה של האישה, אם אכן חטאה. וכך פירש רש"י את המילים, מנחת קנאות – מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל. ובדברי הרמב"ן, אבל הוא יקריב מנחה לשם, שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה, וטעם השעורים שתהיה סערת חמת ה', חמה יוצאה, סער מתחולל, על ראש הרשעה יחול.
ועוד כתב הרמב"ן, והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, וסיים שם, והכלל שהוא נס וכבוד לישראל. וכל זה מורה, לכאורה, שלא כמו שהראנו, שעיקר הכוונה היא להצדיק את האישה ולהתירה לבעלה, אלא הכוונה היא להעמיד הקדושה בישראל מכח מידת הדין נגד עושי זימה.
ונראה שיש להבדיל בין מטרת המצווה של השקאת סוטה, שהיא כדי לאפשר לאישה, אם אכן טהורה היא, להוכיח את טהרתה ולהתירה לבעלה, לבין התוכן הפנימי של המעשה, שהוא הפניה לה' שיעורר את מידת דינו ואת כעסו על מעילה ובגידה, ויחזק קדושת ישראל הראויים להשראת השכינה. וזהו כלל גדול, אף שמידת הדין איננה שורש לדברים, ורצון ההטבה הוא הרצון הראשון, ומכוחו באה מידת הדין, מ"מ הדין איננו אמצעי בלבד, וכשהוא מתעורר הוא מייצג אמת וחכמה אלוקיים, הגוזרים את מה שראוי להיות מצד הצדק. וגם כאן, סיבת הכל היא ההטבה, והמגמה לאפשר לאישה לנקות את עצמה, ולהחזירה בכבוד לבעלה, מ"מ כשמעוררים את הדין ע"י השבועה והמנחה, מתעורר הזעם הקדוש על עושי רשעה, והחמה נשפכת על ראש האישה מכח הקנאה הנכונה והצודקת, ומתוך המגמה להשלים את קדושת ישראל. אבל כשאין בדבר צורך מחמת מגמת ההטבה, אין מעוררים את הדין כלל, ואין משקין את האישה.
מקורות: סוכה נ"ג ע"ב, סוטה ז' ע"א, במדבר ה' כ"א-כ"ב, רמב"ם פ"א מהל' סוטה הל"ב, במדבר ה' ט"ו וברש"י ורמב"ן, רמב"ן במדבר ה' כ'.
