אמרו חז"ל במשנתם, כל מי שיש בו שלשה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה.
מבואר במשנה שיש כאן, כביכול, שני בתי מדרש, האחד – מלמד מידות טובות, והשני – מלמד מידות רעות. ולכאורה הוא צ"ע, בבתי מדרש מלמדים חכמה, ולא מידות, ובוודאי קשה להעלות על הדעת שיש בית מדרש שבו מלמדים מידות רעות בדווקא. עוד, יש לעיין, מדוע מעמידים חז"ל את בלעם מול אברהם, בעוד שלכאורה מי שעמד מול בלעם הוא משה רבנו, שהיה בן דורו.
כנראה צריך לומר שבבתי המדרש של אברהם ובלעם, לא לימדו מידות. היו אלה בתי מדרש לתורה, ולימדו בהם את ייחוד ד', שזוהי נקודת המרכז של כל התורה כולה. אברהם ובלעם היו שני אנשים באותם הימים, שידעו על מציאות ד' וייחודו, וכל אחד מהם לימד את מה שידע, לכל מבקש חכמה. אברהם הכיר בעצמו את בוראו, ועברו עליו שנים ארוכות של עיון וחיפוש, עד שהשיג דרך האמת וקו הצדק מתבונתו הנכונה. היו לו ארבע מאות פרקים של מסכת עבודה זרה, והוא ידע שיש אלוקים, בורא העולם ומנהיגו. גם בלעם השיג זאת, איננו יודעים מניין, אבל ידוע לנו שהוא היה נביא, יודע דעת עליון ומחזה שדי יחזה, ובוודאי ידע מיהו ד'. בלעם גם הבין את חובתו של הנברא לשמוע בקול קונו, והוא שאמר, לא אוכל לעבור את פי ד' לעשות קטנה או גדולה.
בעולם ההוא היו שני בתי מדרש, האחד מיוחס לאברהם אבינו, ובו למדו כמובן גם יצחק, יעקב ומשה, כולם מתלמידיו של אברהם אבינו, כמו שגם אנחנו משתדלים להיות מתלמידיו. בבית המדרש השני, לימד בלעם, וגם לו היו תלמידים ותלמידי תלמידים. בשניהם למדו על מציאות ד' ועל ייחודו בעולם. ומה בכל אופן היה ההבדל ביניהם?
אברהם לימד את תלמידיו, לא רק על מציאות ד', הבורא ומנהיג את העולם, אלא גם על דרכו של ד' בהנהגת העולם. כך מנמק הקב"ה את בחירת אברהם ומסביר לנו את שורש בחירתו באברהם, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. למדנו כאן שאמונתו של אברהם כללה גם ידיעה על דרכו של ד' בהנהגת העולם. אברהם מלמד את בניו, ואת כל מי שבא בשערי בית מדרשו, על מציאות ד' ועל זהותו. דרכו של אברהם באמונה כוללת ידיעה מלאה על הטוב והישר בעיניו של הקב"ה. הידיעה הזו היתה כל כך בהירה וברורה אצלו, עד כדי כך שיכל לעמוד לפני ד' בענווה, כעפר ואפר, ולזעוק לפניו, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! כך הוא לשון חז"ל במדרש, שהועתק בטור בתחילת הלכות ר"ה, איזו אומה כאומה זו, המכרת אופיו של אלוקיה. כמובן, הטור מבאר מיד: אופי פירושו משפטו ודיניו. אין השגתו של האדם כי אם בדרכי ההנהגה האלוקיים. אבל, את דרכי ד' זכינו לדעת היטב, ועליהם מיוסדים חיינו. תורתו של אברהם, ולאחר מכן תורת ד' שקיבל משה בסיני, נותנת ליהודי בהירות והבנה בהנהגת ד', בה אנו בוטחים, ובעקבותיה אנו משתדלים לפעול.
הידיעה על ד' ועל טובו, יוצרת עולם שלם של מידות טובות. האדם החדור בידיעה על הנהגת ד' בחסד ובאהבה, בצדק ובמשפט, מביאה את האדם לביטחון בד', ולמידות טובות. אדם כזה אין עינו צרה בטובתו של חברו, ויש לו טובה. הוא חי בתחושה ברורה שהקב"ה מגן עליו, ולכן רוחו נמוכה, הוא אינו זקוק למלחמה. תלמידיו של אברהם אבינו, ההולכים באמונה בד' ובדרכו, חיים בטוב, ומפתחים את מידותיהם הטובות.
לעומת זאת, בלעם השיג וידע על כוחו של ד' ועל שליטתו בעולם. הוא ידע גם על אדנותו של ד' על היקום כולו, והכיר כיצד הקב"ה מנהיג כל פרט בעולמו של האדם. היה ברור לו שאין מקום לעבור על ציוויי של אדון העולם. אבל, מהו רצונו של ד', לאן הבורא מוביל את העולם, לא ידע בלעם להתייחס. בלעם חי בלי לדעת מה ד' רוצה, והוא מנוכר לגמרי למגמה האלוקית.
אדם שחי באמונה כזו, הוא כפוף בעצם לשליטתו המלאה של מישהו, שאין שום סיבה לבטוח בו. אין לאדם, לפי תפיסה זו, שום סיבה לקוות שייעשה עימו צדק או חסד. אמונה כזו איננה יוצרת שלווה, והיא מעוררת אצל האדם את כל המידות הרעות.
