ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם ויישן, וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. בשטחיות המחשבה, מתחברת התרדמה הזו, עם ההרדמה שעושים לאדם לפני ניתוח. ותחילה יש להוציא מן הטעות הזו. אנחנו מרדימים אדם לפני ניתוח משום שהניתוח כואב מאד, וההרדמה מצילה מן הכאב. ברור לגמרי, שכאשר ה' עושה ניתוח לאדם, הרי זה אירוע ניסי לגמרי, ואין שום טעם שהעניין יהיה כרוך בכאב. רש"י ביאר את העניין כך: שלא יראה חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו, ומקורו במדרש חז"ל בגמ'. ונראה להציע הבנה אחרת בפסוק, קרובה יותר לפשט הדברים.
אנו אומרים בברכת חתנים, שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ושמעתי ממו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל לשאול, מהו זאת שאנו מאחלים לחתן ולכלה שתהיה שמחתם כמו בגן עדן? הרי ברור לנו שאדם גורש מן הגן, הכרובים ולהט החרב המתהפכת הושמו כדי לשמור את דרך עץ החיים, וכל מה שהיה בגן נגנז ואיננו לנו. כמובן, העתיד צופן בתוכו עבורנו מצבים טובים וגבוהים, גם יותר ממה שהיה בגן, ימות המשיח ועוה"ב. אבל הגן עצמו נעלם ואיננו. מהי, א"כ, הברכה שיזכו הזוג הנישא כאן לשמחה כבגן עדן?
אחרי יצירת האישה, נאמר בתורה, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד. הפסוק הזה אינו קשור לסדר האירועים שהתורה מספרת עליו, אלא הוא מתייחס לעתיד, למצב ההווה בעולם שאנו מכירים. אדם גדל בבית הוריו, במקום שלכאורה טוב יותר מכל מקום אחר, ויום אחד הוא מוצא לעצמו מקום אחר, חדש. מדוע הוא עושה כן? התורה רואה בזה שאלה גדולה, והיא משיבה עליה, על כן. המילים על כן, מתייחסים לדברי האדם כשמצא את אשתו. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת. משמעות הדברים שהתחושה שחש אדם הראשון כשפגש את חוה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היא הסיבה שבני אדם בכל הדורות עוזבים את בית הוריהם, ומקימים להם בית חדש. הם פוגשים מישהו שקרוב אליהם יותר מן ההורים. ממש עצם מעצמיו ובשר מבשרו. נכון דבר שמערכת היחסים בין איש לאישתו התקלקלה במידה רבה ביציאה מן הגן, כמפורשת הקללה שהתקללה האישה, אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. רוח מלחמה נכנסה בין האוהבים, המאיימת לקלקל ולהרוס את הקשר הראוי. ובכל זאת, יש גם בסיס לבנות מערכת יחסים אחרת, המיוסדת על הארת גן עדן.
נמצא, א"כ, שמפורש בתורה שאת השמחה המופלאה הזו, שמבטא אדם בפגישתו עם חוה, יש אפשרות למצוא גם כיום, בעולם שמחוץ לגן. מכל השפע שהיה בגן עדן, שניטל מן האדם, השאיר הקב"ה בעולם נקודה אחת של שמחה משם, שמחת האהבה בין איש לאשתו. על זה מיוסדים דברי הברכה, שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. שתהיה אהבתם קיימת לכל ימי חייהם, כמו ששמח אדם הראשון בחוה ואמר עליה, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי.
ולפי זה נראה שהסיבה שהפיל ה' תרדמה על האדם, היא כדי שהוא יאמר את דברי השבח שלו על אשתו, לא מתוך שראה שהיא נלקחה מגופו, אלא מתוך התחושה שחש כשראה אותה. התחושה הזו קיימת גם לדורות, ועליה בנוי המשך הפסוקים עם החזון, על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד.
אלא שהבנה זו משאירה קושי. הרי אדם הראשון זכה באמת לאישה שנלקחה מגופו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. אבל כל אותם אנשי הדורות, שנשותיהן נולדו בבית אחר, ולא נלקחו מגופם, כיצד הם יחושו שהן עצם מעצמיהם ובשר מבשרם? ואעפ"כ, כיון שרווח בעולם שגברים ונשותיהם חשים ומוצאים את עצם מאוחדים וכבשר אחד, וגם אביהם הראשון חש כך. וכיון שהוא גילה בתחושתו משהו אמיתי, שלא היה ידוע לו, אנחנו מניחים שגם בני הדורות חושפים משהו אמיתי בתחושתם. והוא מה שאמרו חז"ל, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני.
ורק הערה יש על דברינו, מדברי רש"י בביאור הברכה הנ"ל בגמ', וז"ל, לפי ששמחת ברכה זו לא בשמחת חתונה אנו אומרים, שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם. ומשמע שרש"י חלוק על דברינו, וצ"ע.
מקורות:
בראשית ב' כ"א-כ"ד, וברש"י, סנהדרין ל"ט ע"א, נוסח ברכת נישואין, בראשית ג' ט"ז, סוטה ב' ע"א, רש"י כתובות ח' ע"א ד"ה שמח תשמח.
