ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, אשר ישמעון שמעך, ורגזו וחלו מפניך. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון, דברי שלום לאמר. אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאול. אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי. בפסוקים אלה מספר משה על הציווי שקיבל לצאת למלחמה נגד סיחון מלך חשבון, ועל ההבטחה על הניצחון הצפוי לישראל במלחמה. ולאחר מכן מספר משה איך שלח מלאכים, שליחים, עם דברי שלום, איך יעבור בארצו בדרך, כשהוא משלם על אוכל ועל מים. סדר הדברים נראה שלאחר שנצטווה לצאת למלחמה, החליט בדעתו לפנות בדברי שלום, וזה כמובן צריך ביאור.
הרמב"ן התקשה בקושיה הזו, ופירש כך: ראה נתתי בידך את סיחון, הדיבור הזה הוא האמור למטה, ראה החילותי תת לפניך, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות, כי אחרי שיצוונו השם, החל רש והתגר בו מלחמה, לא ישלח לו דברי שלום, אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי ה', ואם ידע שלא ישמע, יהיה שליחותו לריק. משמעות דבריו, שאין לחשוב, שאחרי הציווי להילחם, יפנה משה לשלום, שהרי אם ישמע סיחון להצעת השלום, יהיה הדבר בניגוד לדבר ה', ואם לא היה לו צד כזה, והיה ברור לו שסיחון יעדיף להילחם, נמצאת השליחות הזו חסרת סיכוי. ולכן מוכח, ששליחות השלום היתה לפני הציווי, ורק משסרב סיחון התקבל הציווי למלחמה.
אמנם רש"י הבין אחרת, וכתב על המילים 'ממדבר קדמות', אע"פ שלא ציווני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל, חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר, ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר, שלח את עמי, במתון.
ואע"פ שדברי רש"י מנוסחים כמדרש על המילים מדבר קדמות, ומקורם במדרש רבותינו, מ"מ עיקר עניינם בדברי רש"י הוא לפרש את פשט הפסוק, דלא כרמב"ן, ולהראות כיצד יתכן שעל אף הציווי שקיבל משה להילחם עם סיחון, עדיין יש מקום שמשה יחדש מדעתו לפנות לסיחון בדברי שלום. אין ספק שלפי דעה זו, דברי התורה מתקבלים יותר נח לפי סדרם ופשטם.
והרמב"ן תפס שאין מקום לסברת משה לחדש כזאת אחרי הציווי, ואילו רש"י מראה שאת סברתו לא חידש משה מדעתו, אלא למד אותה מדברי ה' או מדברי התורה, ולכן יתכן שישנה משה ממה שנצטווה, שהרי לא דעתו של משה, אלא דבר ה' הוא שמלמד את משה כיצד לקיים את ציוויו.
ונראה שגם הרמב"ן אינו חולק שההיכרות שיש לישראל עם ה' ועם תורתו היא שמובילה אותנו בהבנת התורה, ופעמים רבות למדו חז"ל מהבנתם הכללית בתורה כיצד לפרש ולהבין מצווה או איסור פרטיים. וכן בדין, שהרי מגמת התורה היא יישור דרכי בני אדם, וממילא ברור שגם המצוות הפרטיות מכוונות לאותה המגמה. לכן חז"ל, הם שעמדו על סודות התורה ומגמתה, יכלו ללמוד מהכללים על הפרטים, ולדעת גדרי מצווה מסוימת מהבנתם בכלל התורה כולה. ומה שמאן הרמב"ן בפשט זה כאן, נראה שהוא מפני שמדובר כאן בציווי פרטי ומסוים, המתייחס לנקודת זמן מסוימת, וקשה הדבר, לדעת הרמב"ן, שסברת האדם תשנה את הציווי. אבל רש"י למד שגם במקרה כזה יש מקום למשה רבנו להבין יותר נכון למה התכוונה המצווה, לפי השגתו בכללות התורה.
וברש"י נאמרו שתי דרכים, האחת שיש למשה ידיעה מקבלת התורה, שהיתה בשלום עם העמים האחרים, למרות שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהם ימאנו לקבל את התורה. ולדרך זו לימוד התורה בכללותה הוא שמלמד דרכי יושר את חכמי ישראל לדעת מה יעשה ישראל ואיך נוכל להבין את ציוויי התורה. והדרך השניה, שההשגה שלנו במציאות ה' ובהנהגתו היא שפותחת לנו דרך להבין את כוונת התורה ואת הפירוש הנכון בציווי ה'. בזה אנו מצטרפים לעמדתו של אברהם אבינו, שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה, וידע שדרך ה' היא לעשות צדקה ומשפט.
ונראה שבמדרשים אלו מכונים גם הקב"ה וגם התורה קדמות, מפני קדימתם לעולם, והכוונה היא שהם התשתית והיסוד לכל מה שיבוא אחריהם, ומהם יש ללמוד ולהבין את דרכי התורה.
מקורות:
דברים ב' כ"ד-כ"ו ברש"י וברמב"ן, רמב"ם פ"א מהל' עבו"ז הל"ג, בראשית י"ח י"ט.
