ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו. וברש"י, מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב. ומקור הדברים במדרשי רבותינו, שבקשתו של יוסף משר המשקים שיבקש עבורו מפרעה לשחררו מן הכלא, מנוגדת למידת הביטחון. וצריכים אנו לבאר מדוע בקשה זו איננה בכלל מהלך ההשתדלות הטבעית, שאנו מחויבים בו תמיד, כמו שברור ומפורסם בכל מקום וכמו שמפורש בדברי חז"ל עה"פ, למען יברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה, ודרשו, וברכך ה' אלוקיך, יכול בטל, תלמוד לומר, בכל אשר תעשה.
תשובת השאלה הזו, מבוארת בדברי חז"ל עצמם, שהרי במדרשם הביאו את הפסוק, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, ולא פנה אל רהבים, ודרשו, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב. וכוונתם שמצרים היו אנשי גאווה ועזות, וממילא לא היה שום סברא ששר המשקים ימלא את בקשתו של יוסף. מה לו להזכיר בפני המלך את חטאו ואת מאסרו? ומשמעות הדברים, שחובת ההשתדלות היא לפעול בתבונה ובמחשבה נכונה בדרכי הטבע, אבל לפעול בדרך שאין בה שום טעם וסברא שתועיל, אין זה אלא מעשה אדם שנואש ונאחז גם בקש ובעלה נידף, ולא הנהגת הבוטחים בה'.
כך כתב הרמח"ל בעניין תפקיד האדם לפעול ע"פ הטבע: האדון, ב"ה, נתן לאדם דעה להיות מנהיג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה, והעמיס המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כולם. והענין הזה מיוסד על שני שרשים: האחד – ליקרו של האדם וחשיבותו, שניתנו לו השכל והדעה הזאת להיות מנהל את עצמו כראוי; והשני – להיות לו עסק בעולם וליקשר בעניניו, וזה ממה שמקיימו במצבו האנושי, שהוא דרך חול ולא קודש. הרי חובת ההשתדלות היא לדעת ולהבין את הטבע, וכך לכוון את הפעילות. מעשים שבדרך הטבע אין להם סיכוי, אינם נכללים בדרכי הביטחון.
ה' ברא עולמו ע"פ הטבע, ורצונו שהאדם ינהג בדרכי הטבע. החזו"א כתב, ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע כי מה שאנו קורין טבע המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל הויות ית׳. הטבע הוא אמיתי, כדברי הר"ן, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עכ"ז, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו, וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, ית'.
האמונה בהשגחה פרטית איננה מכחישה את הטבע. הקב"ה מנהיג את עולמו בדרך הטבע, ופועל עם בני אדם כל מה שראוי מצד מגמות ההשגחה לצאת אל הפועל. מכאן נובע החיוב שלנו לפעול לפי הטבע וחוקיו. מצוות התורה מיוסדות על הטבע, ומחייבות אותנו לפעול על פיו. סוכה שאינה עומדת ברוח מצויה היא פסולה, וגדר רוח מצויה הוא ע"פ טבעו של עולם. ומכאן, שבמקום שאין חכמת הטבע מאשרת את סבירותה של פעולה מסוימת, כמו הזורע במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים, הריהו משחית מעשיו ואינו בכלל השתדלות כלל. לכן, פנייתו של יוסף לשר המשקים לא היתה בכלל ההשתדלות הראויה.
אלא שמצאנו גם, שאדם פועל באופן שאין לו שום אחיזה בדרך הטבע, מתוך בטחונו בה', ומצפה לסיוע אלוקי בדרך נס. כך נהג יהונתן בן שאול, ובא אל מחנה פלישתים, הוא ונושא כליו, עם חרב אחת בלבד, וכך הסביר את מעשיו, לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה, אולי יעשה ה' לנו, כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. כך גם נהגו החשמונאים, שיצאו למלחמה נגד היוונים, מעטים כנגד רבים וחלשים כנגד גיבורים, וציפו שה' יעמוד להם בעת צרתם, יריב את ריבם, ידון את דינם וינקום את נקמתם. ומדוע ליוסף לא היתה זכות לצפות שה' יצליח מעשיו וייתן בהם ברכה מחוץ לדרך הטבע? וייתכן שמהלך כזה מותר רק במי שפועל להצלת עם ישראל כולו, שיש טעם לצפות להארה אלוקית מיוחדת. אבל יוסף שפועל רק לטובתו האישית, אין לו מקום לפעול מחוץ לגדרי ההשתדלות.
ונראה עוד, שפעולה הנשענת על ביטחון מופלג בה', גם כשמהלכי הטבע אין נותנים לה מקום, אפשרית רק אם אין בה חילול הקודש ופגיעה בכבוד הצדיקים. וכשיוסף מבקש משר המשקים לעזור לו, הרי זה כניעה לבני רהב. ולפי זה רמזו חז"ל גם לזה כשהביאו את הפסוק הזה בדבריהם.
מקורות:
בראשית מ' כ"ג וברש"י, מדרש תנחומא סוף וישב, תהילים מ' ה', ישעיהו ל' ז', דברים י"ד כ"ט, ספרי דברים פ' ראה פי' קכ"ג, דרך ה' ח"ד פ"ה אות ב', קובץ אגרות חזו"א ח"א ל"ה, דרשות הר"ן דרוש י', דברים ח' י"ז-י"ח, שמואל א' י"ד ו'.
