משה כבש את ארץ סיחון ועוג. בשונה מעבר הירדן המערבי, אותו כבש יהושע אחרי מות משה, את עבר הירדן המזרחי כבש משה עצמו. על ארצות אלו חלה קדושת ארץ ישראל, והן חייבות במצוות התלויות בארץ, ומאידך, אינן א"י ממש, ולכמה עניינים הן כחו"ל. הגמ' מספרת על יהודי שהתכעס על חברו, ושחטו, ומביאה את תמיהת רבי יוחנן, ונתן לך שם לב רגז, בבבל כתיב. וכוונת שאלתו, כעס כזה שייך לקללת הגלות, ואין לו מקום בא"י. ומיישבת הגמ', ההוא שעתא לא עברינן ירדנא. לאמר, עבר הירדן אינו א"י לגמרי, ולכן אפשרי שיגיע אדם שם לכעס שכזה. ומוסיף הר"ן, ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות. עבר הירדן אינו א"י ממש, אלא שחלה בו קדושת א"י והחובה לקיים מצוותיה. ארצות אלה לא נכללו בהבטחה לאבות, וקדושתן היא כתוספת לא"י.
העניין הזה מעורר שאלה. על סוריה למדנו שאין לה, מן התורה, דין א"י לעניין המצוות התלויות בארץ. הרמב"ם ביאר את העניין כך: הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה וחלב וכיוצא בהן, אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות, היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא. ובהמשך כתב, והכל בסוריא מדברי סופרים. ולכאורה גם ארץ סיחון ועוג נכבשו לפני שנכבשה א"י. מה ההבדל בינם לבין סוריא, ואיך זכו ארץ סיחון ועוג לקדושת א"י מדאורייתא.
מו"ר הגר"ל מינצברג זצ"ל ביאר עניין זה בטוב טעם. כיבוש סוריא היה בבחינת חריגה מהסדר הנכון. החובה המוטלת על ישראל היתה לכבוש את א"י, והם הרפו מחובתם, והלכו לכבוש ארצות אחרות, ולכן ארצות אלו לא נתקדשו. אבל ארץ סיחון ועוג עומדת היתה בדרכם של ישראל אל הארץ, והסדר הנכון היה לכבוש תחילה אותן, כדי להגיע אל נחלת האבות. לכן הכיבוש הזה קידש את הארצות.
אלא שעדיין לא נתברר העניין כל הצורך. מבואר וידוע שמשה רבנו לא זכה להיכנס לארץ. הוא התפלל על כך, ונענה, רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. מאידך, ברור לנו שמשה היה בעבר הירדן, ואפילו נקבר שם. התורה משבחת את נחלת שבט גד, כי שם חלקת מחוקק ספון, ומחוקק הוא משה רבנו, כותב התורה. ולכאורה אם עבר הירדן קדוש בקדושת א"י, התקבלה תפילתו של משה? ונראה לבאר, שהתוספת יכולה להתקדש רק כשהיא מצטרפת ומתחברת אל הקדושה בעצמה. רק אחרי שנכבשה הארץ עצמה ונתקדשה, יכולה ארץ סיחון ועוג להתקדש כתוספת קדושה.
בזה נוכל להבין את השיח שהתנהל בין בני גד וראובן בסוף ספר יהושע. יושבי עבר הירדן בנו שם מזבח גדול למראה. בני ישראל שלחו אליהם את פנחס הכהן, שאמר להם: מה המעל הזה אשר מעלתם באלוקי ישראל, לשוב היום מאחרי ה', בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה'. ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם, עברו לכם אל ארץ אחזת ה', אשר שכן שם משכן ה', והאחזו בתוכנו, ובה' אל תמרדו ואותנו אל תמרדו, בבנותכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ה' אלוקינו. משמעות הדברים איננה שהיה כאן חשד בעבודה זרה, אלא חשד בהקמת מקדש נפרד, נוסף על משכן ה' שעמד בתוך הארץ. וחשד זה לבדו דיו בשביל לצאת למלחמה על יושבי עבר הירדן, משום שיש כאן פיצול של עם ישראל לשני מקדשים. בני ישראל מוסיפים טענה, ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם, עברו לכם אל ארץ אחוזת ה'. לאמר, אם הצירוף של עבר הירדן אל ארץ ישראל, אינו מצליח, ועדיין אתם נמצאים על אדמה טמאה, אנא, תבואו אל נחלת האבות שהיא גם נחלת ה', ותוכלו לחיות בקדושה שלימה.
בני גד, ראובן וחצי שבט מנשה השיבו לישראל שלא היתה להם שום כוונה להקריב קרבנות על המזבח הזה. אין חפצים במקדש נוסף על המקדש שה' שוכן בו בארצו. אם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר, מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר, מה לכם ולה' אלוקי ישראל. שוב אנו רואים את החשש שמא שתי הארצות יתפסו בנפרד, ויושבי עבר הירדן לא יהיו חלק מקדושת ה' והמקדש.
בזה נוכל להציע גם תשובה לשאלה שהציג הרמב"ן. מבואר בתורה שכאשר הגיעו בני גד וראובן ובקשו ממשה לנחול בעבר הירדן הוא כעס עליהם מאד. ומבואר שמשה לא תכנן להושיב שום שבט בעבר הירדן, והדבר מעורר שאלה, האם סביר להשאיר חבלי ארץ שלימים שוממים? הרמב"ן מקבל את ההנחה הזו. הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן, לא היה מניח שם אדם, אלא שתהיה לחרבה. אמנם לדברינו אפשר להציע שלחלק את עבר הירדן לשבטים היה צריך אחרי שתכבש ארץ ישראל כולה, ויתקדשו כל חלקי הארץ. אבל לזכות בנחלת עבר הירדן לפני שהארץ עצמה נכבשה, יש בזה סיכון של ואם טמאה ארץ אחוזתכם.
מקורות:
דברים כ"ב ע"א ובר"ן, דברים כ"ח ס"ה, רמב"ם פ"א מהל' תרומות הל"ג-ד', דברים ג' כ"ו, שם ל"ג כ"א, יהושע כ"ב ט"ז-כ"ד, רמב"ן במדבר כ"א כ"א.
