ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. במבט ראשון, פסוק זה הוא כמעט חזרה מלאה על הפסוק הפותח את פרשת ראה, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אין בכך קושי, שכן כמה וכמה חזרות יש בפסוקי ספר דברים, ואע"פ שברור הדבר שלכל מילה בתורה יש משמעות בפני עצמה, עדיין לא זכינו לעמוד במקום שבו מתפרשת לנו התורה עד כדי כך. אבל במקרה זה נראה ששני פסוקים אלו מדברים על שני עקרונות שונים לחלוטין.
ברכה וקללה הם הנהגות שנוהג בהן הקב"ה עם האדם. יש מציאות בה חלה ברכת ד' על האדם וכל ענייניו, ואז כל ענייניו מבורכים ומוצלחים. ויש מציאות, חלילה, שחלה קללה על האדם, וכל ענייניו יהיו מקוללים ובלתי מוצלחים. מיסודות התורה שהקב"ה נוהג עם בני האדם לפי מעשיהם, וזהו תוכנו של הפסוק בתחילת פרשת ראה. הברכה חלה על ישראל כאשר הם שומרים מצוותיו, ואילו הקללה חלה, כאשר אין ישראל שומעים בקול ד' ועוברים על דברי התורה.
הפסוק שבפרשת נצבים אינו מדבר, כך נראה, על התוצאות של מעשי האדם מצד ההנהגה האלוקית. התורה מתכוונת כאן לדבר על התוכן והמשמעות של מעשי האדם מצד עצמם, ועל השפעתם הישירה של הוראות התורה. מצוות התורה ודרכי ד', שייכות לחיים בעצמותן ומובילות אליהם, ואילו מעשים רעים, המנוגדים לתורה ולרצון ד', שייכים למוות מצד עצמם ומנוגדים לחיים.
העיקרון הזה, מבואר בתנ"ך כמה וכמה פעמים. הקב"ה נתן לנו תורת חיים, משפטים ישרים ותורות אמת, וההליכה בדרכי ד' מעצימה את חיי האדם, ונותנת לו חיים וברכה. מקרא מלא דיבר הכתוב, ויצוונו ד' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ד' אלוקינו, לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. הרי באבותינו חשק ד' ויבחר בזרעם אחריהם, בנו, מכל העמים. האהבה והבחירה הזו, היא הסיבה שהתורה ניתנה לנו כדי להיטיב לנו, וברור הדבר שכולה טוב וחיים. כל ציווייה הם ללכת בדרכי חיים, ולהתרחק מדרכי המוות והרע.
בגן שנטע ד' בעדן מקדם עבור האדם, עמדו שני עצים, עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע. ועץ החיים בתוך הגן, ומתרגם אונקלוס, במציעות גינתא. הגן כולו היה מלא בכל עץ נחמד למראה. מלאכים היו בגן, לסנן יין עבור האדם ולצלות לו בשר. אבל נקודת המרכז של השפע האלוקי, היתה גנוזה בעץ החיים. עליה נאמר, באור פני מלך חיים. עץ החיים היה ראוי וטוב, וכדאי היה לאדם לאכול את פירותיו. לעומת זאת, עץ הדעת מייצג מציאות ניטרלית, בה הטוב והרע שקולים זה לזה, ואין דרך להכריע ביניהם. פירות עץ הדעת נאסרו על האדם, ובאכילתם היה כרוך המוות. חז"ל לימדונו שמחמת אכילת האדם מעץ הדעת, נקנסה מיתה על האדם לדורות, ולכן גורש מן הגן, והכרובים ולהט החרב המתהפכת הושמו כדי לשמור מפניו את דרך עץ החיים.
האם נמנעה אכילת עץ החיים מן האדם לחלוטין? לכאורה כן. אלא שכמה פסוקים בספר משלי, מכנים את התורה ואת ההליכה בדרכי ד' כעץ חיים. פרי צדיק עץ חיים, מרפא לשון עץ חיים, ובעיקר הפסוק המפורסם המתייחס במפורש לתורה, עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר. פסוקים אלו אינם רמז בעלמא. יש בהם גילוי על מהותו של עץ החיים שהיה בתוך הגן, ועל כך שמשהו מהטוב האלוקי נשאר בעולמנו, ואפשר להשיגו בתורה ובדרכי היושר. גם נוסח הברכה שתקנו חז"ל אחר קריאת התורה, וחיי עולם נטע בתוכנו, מדבר על חיי עולם, ולשון נטיעה רומז על העץ שאכילת פירותיו מביאה חיים לעולם. התורה ומצוותיה הן הדרך שנשארה בפנינו, כדי לקחת ולאכול פירורים מעץ החיים.
גם הפסוק שלפנינו מעמיד את הטוב כשווה וזהה לחיים. הטוב שעליו ד' מצווה אותנו בתורה, הוא מה שאנו יכולים כיום לקחת ולקטוף מפירות עץ החיים. עיקר השפע שאותו הכין ד' לברואיו, נמצא בהוראת התורה, בלימוד שהתורה מלמדת אותנו מה ראוי ונכון לעשות, ומה ראוי לריחוק. ואילו הרע, שממנו התחייבנו לברוח ולהתרחק, שקול וקרוב למוות שהיה כרוך בעץ הדעת. לעולם, הטוב מוביל לחיים, והרע אין בו חיות, וכולו דרכי מוות. כשמסיימת התורה את הפרשה, אין צורך עוד לחזור על הציווי לבחור בטוב, משום שכבר ידענו שהטוב זהה לחיים, ואין ברע אלא מוות. הציווי החותם את הפרשה הוא – ובחרת בחיים.
