פנחס בן אלעזר, זכה לברכה מיוחדת מהקב"ה, ולברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו, ויכפר על בני ישראל. פנחס הרג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, כשהוא נשען על הלכה ואין מורין כן, הקובעת שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו.
חז"ל בגמ' סנהדרין אומרים, אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס, לא היה נהרג עליו. המשמעות היא, שפנחס הרג את זמרי שלא מן הדין, ואילו נהפך זמרי להרוג את פנחס כדי להגן על עצמו, לא היה זמרי נידון על הריגה זו, משום שיכול זמרי לחשוב את פנחס כרודף, הקם להורגו. הדבר הזה מתבאר מעצם העובדה שדין זה, של קנאים פוגעים בו, הוא בגדר הלכה ואין מורין כן. אם היה פנחס שואל מורה הוראה אם מותר לו להרוג את זמרי, התשובה היתה: לא. ההלכה, כמערכת הקובעת את כללי החיים על פי התורה, אינה מאפשרת הריגה כזו. זוהי עבירה שאין עליה עונש מוות, ולא היתה כאן הכרעה של בית דין מתאים. האפשרות לפעול כפנחס, היא רק כמעשה של קנאות, שעושה אדם מתוך קנאה לכבוד ד' ולברית שבין הקב"ה לישראל. לכן אנו שואלים, מתי יש מקום למעשה שאיננו מותר במסגרת הדין, כמעשה של קנאות? כדי לבחון את הדברים נכון, עלינו לעיין בפסוקים, המתארים את הסיטואציה שבה עשה פנחס את מה שעשה, כדי להבין את הצידוק של מעשהו.
כך נאמר בתורה, וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור, וייחר אף ד' בישראל. ברור מתוך הפסוקים, שמדובר כאן על שתי בעיות הכרוכות זו בזו. עם ישראל נמשך ונסחף אחרי בנות מואב, מה שגרם והביא ישראל לעבודה זרה, שהיא העוון החמור יותר, שעורר את חרון האף לפני ד'.
ויאמר ד' אל משה, קח את כל ראשי העם, והוקע אותם לד' נגד השמש, וישוב חרון אף ד' מישראל. ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. הקב"ה מעמיד בפני משה את הפתרון הנכון והראוי למצב שנוצר, להעמיד לדין את החוטאים בעבודה זרה, גם אם הם מראשי העם. משה פועל בדרך שנצטווה, ומורה לשופטי ישראל ליישם את הדין. העיקרון המבואר כאן הוא, שמערכת הדין והמשפט היא הפתרון להתפרקות ציבורית. כאשר ציבור חוטא, מן הראוי ששופטי ישראל ישפטו, לנגד השמש, בגלוי ובלי משוא פנים, כל חוטא וחוטא, ובכך ישוב הסדר הנכון על כנו.
והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד. זמרי בן סלוא לא פעל מתוך תאווה וחטא, שהרי החוטאים עם בנות מואב ומדין לא באו לחטוא לעיני משה ולעיני ישראל. הוא רצה לשבור את היכולת של השופטים לעשות סדר. הוא ביטא במעשהו את הזלזול המופגן בכל המערכת כולה. הוא נהג בתחכום גם בזה שהוא לא חטא בעבודה זרה, כי אם בזנות בעלמא, עבירה שאין עליה עונש בבית הדין. כך לא יכלו השופטים להעמידו לדין, וכך התרסקה סמכותם של השופטים. לכן, משה והשופטים בוכים בחוסר אונים, פתח אוהל מועד. העובדה שנשיא בית אב לשמעוני מורד בצורה כזו, איבדה את שארית הסמכות והשליטה של ההנהגה. ההנהגה הבינה היטב שהמכה שעם ישראל קיבל מזמרי היא אנושה. אין דרך להחזיר את השליטה על הציבור, וכך לא היה גם דרך להתמודד עם הנצמדים לבעל פעור. הפיתרון היחידי האפשרי היה שיקום מישהו, ויעשה מעשה בלתי חוקי, מתוך מגמה לשרת את החוק. פנחס לקח רומח והרג, בלי הצדקה משפטית, את החוטאים, וכך שב הסדר הקדוש והנכון על כנו. מה שמבואר כאן, שלפעמים מערכת המשפט וההנהגה כולה, אינם יכולים להתמודד עם המשבר. זהו מקומו של הקנאי לפעול שלא על פי חוק, לבדו, ולא מטעמה של ההנהגה, ולתבוע את הפגיעה בכבוד ד', בקדושת ישראל ובשמירת התורה. אבל הקנאי חייב להבין שהוא לא יכול להחליף את החוק ואת הסדר. הסדר הוא קדוש והוא מחויב המציאות, ורק איתו אפשר לקיים את העם ולהשרות את הקדושה בתוכו. הקנאות היא כשרה רק אם היא באה למלאות חלל מסוים, ולהיות חוליה מקשרת בין הסדר שנהג לפני המשבר, לסדר שאמור להיבנות לאחר מכן, כשהיציבות תחזור למקומה ולשלוותה.
זוהי כנראה הסיבה שפנחס זכה, כתגמול למעשהו, לברית כהונת עולם. הכהונה, בהגדרה, איננה חלק מהמבנה הכלכלי של העם, וגם לא חלק מן המלכות. הקנאי ראוי לברכה ולשבח, ולברית שלום עם בוראו, אבל בתנאי שהוא מבין שמקומו ומקומה של הקנאות, אינה שייך להנהגה. גם הקנאי חייב להבין, שהסדר הוא הדבר הנכון.
